לאביב ולכל מי שזה מעניין אותו....

ייתכן והרצון לטפל ולא לטפל תלוי בתפקוד של האדם. אני תמיד מתפקדת טוב, יותר נכון כמעט תמיד, אפילו כאשר הייתי ילדה קטנה כבת שמונה, שניסיתי להתאבד כמה פעמים, אם היית רואה אותי לא היית מאמינה, חרוצת הכתה, אם לא מלכת הכתה, עם בלי סוף חברים וחברות. אף פעם לא ראו בחוץ, ולא בגלל התנהגות שסכיזופרנית, אלא שאני במהותי אדם שאוהב חיים, אוהב תחרות, פרפקציוניסטית, כל מה שעושה משתדלת שיהיה מושלם, אז צרות לחוד ותפקוד לחוד. נחונתי במראה טוב ובכישורים, והם עוזרים לי לסלול את החיים. כך שלמרות כל הזיפט בפנים, למרות הרצון להתאבד, שלא לגמרי חלף גם היום, אם כי בצורה הרבה פחות קיצונית, התפקוד שלי היה טוב, והוא עדיין טוב מאד. לכן הפסיכיאטרית אמרה לי, שלא כדאי לי אנליזה, אמרה לי שאני מסכנת את כל מה שיש לי, ואו שהאליזה תעזור או לא תעזור, אבל להרוס את הקיים היא תהרוס. ואני לא מבינה איזה טיפול את מקבלת אם הוא לא אנליזה? או אולי אנחנו מדברות על משמעות אחרת למושג. את יודעת אביב, שהיו לי שנים של רעב ללחם, ואני מתכוונת בצורה הכי פשוטה של רעב ללחם, ואני מדברת על ילדה קטנה שצריכה למצא דרכים להרוויח שיהיה לה לחם! והורי לא היו עניים, להפך, היה להם שם של מליונרים, לא ספרתי אף פעם כמה היה או לא היה להם, אבל תראי הרבה מוסדות לתפארת עם השם שלהם בתור תורמים, ולא, הם לא שנאו אותי, הייתי הבת האהובה, ולמה ככה? אולי פעם עוד אוציא על זה סרט!!! ותאמיני לי שהמחסור בלחם לא הוא הווה את הבעיה העיקרית, זה היה בקטנה ואפילו לא השאיר בי צלקת, היו דברים אחרים קשים קשים פי כמה, ועם כל זאת שרדתי. אז אולי לכן יש לנו הסתכלות אחרת אם לקבל טיפול יסודי אם לאו. לי אין בולם זעזועים, וכאשר אני חוטפת זעזוע אני מתפרקת, ואז הולכים לפנצ'ר מאכער שיתקן את החור, אבל לא מחליפים גלגל, ואני ממשיכה הלאה לסחוב. כשאני חוטפת זעזוע, רע לי ומר לי, כשהוא חולף אני דווקא נהנית פחות או יותר מהחיים, לא יודעת אם אפשר לקרא לזה להנות, מי שתמיד חולם על מוות לא יכול לומר שהוא נהנה בחיים, אבל השאלה היא מה נקרא להנות? האם סיפוק זה הנאה? אני באמת לא חושבת שאני חווה הרבה את המושג הנאה, יש לי תחליפים, השגיות, סיפוק, אבל הנאה לכשלעצמה, לא כל כך מכירה את הרגש הזה, אלא אם כן הכוונה לטעימה מעוגת השוקולד אגזוים שלי, שאני נהנית לאכול אותה

בואי תעצרי את נסחפת וזה עושה לך רע...את לא צריכה להוכיח כלום וברור שלכל אחד מתאימה דרך אחרת וזה הכי בסדר בעולם.שאלת על הדרך שלי עניתי לך..את לא צריכה להסביר כלום אני מבינה חיבוק לילה טוב ..שימרי עלייך

אני הולכת על גבול דק לא כדאי אני בתקופה טובה עכשיו לא כדאי לסכן לא כדאי להרוס עכשיו אני מאוזנת מוגנת מאחורי החומה לא נוגעת בזה יותר, זהירות סכנה!!!

זוכרת בכתה ה, דרשו בשיעור התעמלות מכנסי התעמלות, ומנין יהיה לי כסף עבורם, אז כל שיעור נענשתי כי לא הבאתי אותם. בסוף התחמכמתי והבאתי פתק מרופא שאסור לי להתעמל! בכתה ז' בית הספר קנה במרוכז לכל התלמידות צבעים, צבעי פסטל לא מי יודע מה יקרים אולי בשווי של 20 ¤, אז מאיפה יהיה לי את הכסף, אז כל שיעור תירוץ אחר, והמורה מחרפת ומגדפת אותי, ואני מתה לצייר כמו כולם, ואני ממשיכה לקבל עונשים. טיולים של בית הספר, ברובם לא השתתפתי, מאיפה אממן אותם, ותמיד תרצתי בחוסר יכולת, עם ספר תירוצים אבל אומר לך את האמת כל אלו הם בקטנה, לא השאירו לי שום צלקות, להפך, אני מרגישה שזה חשל אותי לחיים, ונתן לי יכולת להגיע לאן שהגעתי. מספרת על זה בבכיף ובחיוך גם לילדים מה שהרס אולי זה ההתעללות הנפשית הנוראית, ועליה איני יכולה להתגבר, ואיני יכולה בכלל להציף את זה,

מקווה שזה בסדר שאני אגיב... מצד אחד מדהים לקרוא על הכוחות שלך, על ההשגים ועל היכולת להציב לעצמך יעדים ולעמוד בהם על אף כל הקושי שבפנים, אבל יש עוד חלק, חלק ששואל האם זה- as good as it gets (ראית את הסרט?), האם אולי עם עבודה פנימית קשה זה יכול להיות יותר טוב, ברמות שלא יכולת לדמיין אפילו... ואין לי תשובה לזה... כי תפקוד זה דבר חשוב מאד ונכון, טיפול יכול לסכן את זה, הוא יכול גם להוביל למקומות לא טובים, ואולי זה באמת לא מספיק מדובר שיש הרבה סכנות בכניסה לטיפול, נכון שבאופן אידיאלי המטפל אמור לחשב סיכונים ולמנוע הדרדרות, אבל כמו שחווית עם המטפל שלך, בקשר כזה כל דבר מטלטל, וזה מאד לא קל. אגב, כשאומרים אנליזה בד"כ מתכוונים לטיפול בגישה פסיכואנליטיקאית שיש לה כל מיני משמעויות מבחינה הסטינג של הטיפול זה מספר פעמים בשבוע לרוב בשכיבה על מיטה, זה נחשב הכי "טיפול עומק" למיטב הבנתי... רוב האנשים נמצאים בטיפול פסיכודינמי של פעם או פעמיים בשבוע, ועד כמה הטיפול הזה מתעסק בסימפטום או מנסה לחדור לעומק זה משתנה בין מטפלים ומטופלים... יכולה לספר לך מחוויתי, שהגעתי לטיפול במקום מתפקד... ואני כבר שנים רבות מאד מטופלת, והיו תקופות שבהן הטיפול עורר שדים והיו נפילות איומות... מצד שני, השגתי דברים, השגים נפשיים, שכנראה (אי אפשר באמת לדעת) לא הייתי משיגה אילולא הטיפולים הקשים. אז כנראה השאלה היא כמה מדגדג לך הלרצות יותר הזה מהחיים, וכמה את מוכנה לשלם את המחירים של היציאה למסע הזה...

כאשר יש נפילת חשמל, כאשר אני בנאווק אווט, כאשר אני רק רוצה להתאבד, בטח שאני רוצה טיפול ואם כל הנ"ל קורה אחרי טיפול בטח שאני לא רוצה את הטיפול בחיי היום יום שאני מפקדת מצוין, רוצה להעביר את החיים, שיזרמו, לגמור אותם איך שהוא בסדר ולהמשיך הלאה לא חיים לעולם תעשי חשבון פשוט כל כלכלנים, הפסד כנגד רווח, לא בטוחה שלשים אותי על הקרשים יביא את התועלת יש לי המון מחויבויות, אני ברוך השם בעלת משפחה, בעל משרד גדול, חיה טוב עם בעלי, לסכן את הכל, בלי להיות בטוחה שמשהו טוב יגיע? הקרובים אלי יודעים כבר שישנם תקופות שמסוכן בכלל לגשת אלי, זה הר געש, מה שאני עושה זה נכנסת לחדר, מדליקה את המזגן על קור נוראי, מתכסה עם שמיכה מעל הראש, סוגרת חשמל ותריסים, ופשוט שוכבת מכורבלת בתנועה עוברית בלי לזוז, לפעמים אפילו שלושה ימים, ולאט לאט חוזרת לארץ החיים. ניסיתי כמה פעמים לנגוע, במיוחד אחרי פעמים שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה יותר שהמרירות פשוט מטביעה אותי, ניסיתי ולא הלך, ניסיתי עם מטפל עם מטפלת, תמיד זה היה רע ומר. אולי בגלל שאני מטבעי חסרת סבלנות, רוצה כאן ועכשיו, מציבה אתגרים ורוצה מייד להשיג אותם, לכן אולי טיפול איטי שכזה הוא לא בשבילי, ואולי גם כי אני מאד ביקורתית, וגם מאד חדת תפיסה, מתווכחת עם המטפלים לא מוכנה לקבל כל מה שהם אומרים כאמת המוחלטת, רואה לא פעם שהם עושים פישינג וזה בכלל לא נכון, אז זה גם עולה לי על העצבים