זה עבר...

כל החג הייתי במיטה, לא ירדתי לא הלכתי לתפילות לא ירדתי לארוחות היו עשרה אורחים לא עניין אותי כלום סיממתי את עצמי כדי לשרוד והוא ידע, בדיוק מהו השסתום שמעל פי התהום, ואף על פי כן, אבל טוב עכשיו מיותר מאוחר דווקא עכשיו שעוד חשבתי שהתנתקתי טוב שזה קרה ולא בשלב מאוחר יותר אז עכשיו לא אחזור לעולם, ואיכשהו אתגבר אם הייתי מחכה יותר זמן זה כבר היה מפיל אוי לגמרי מתארת לעצמי שייקח עוד כמה שבועות ואני אחזור לעצמי אבל חושבת על הנבזות... על השפלות.... על אדם שראה אותי שבוע קודם בהקף נוראי שיום קודם נתן לי ססשן על חרדות שידע מה שקרה לפני חודשיים כאשר מי שהיה אמור לעשות משהו והבריז ועם כל זאת בדם קר, לא היה איכפת לו... שפל ממש ולא... אני מספיק שפויה כדי לראות את השפלות שלו טוב שראיתי אותה עכשיו עוד מימי חיי לא היה לי כזה ראש השנה, במיטה כל הזמן והוא כמו רוצח בדם קר, נסע לאחר שידע בדיוק איך שהוא השאיר אותי ראש השנה ואני לא מחלתי לו מקווה שאחזור לעצמי, שאצליח להרים את עצמי זה לא קל ובכלל לא היה אכפת לי שהוא נוסע, זה לא הפריע לי, עד שהתנהג בכזו נבזות.... מזל שזה עוד בשלב זה ולא בשלב אחר חשבתי שגם עכשיו אני לגמרי אדישה, אז טעיתי, כן היה לי ציפיות מינימליות, שיהיה בן אדם, אבל זה כנראה יותר מדי לבקש, שיהיה בן אדם...

החוויה הטראומטית עדיין לא עברה אבל הייתי בהתקף נוראי, קשה להסביר אותו אך הוא התבטא בהשארות במיטה כל החג, בלי תפילות, בלי סעודות בלי אורחים.... ההתקף הזה עבר, אבל הטראומה עדיין נמצאת וגם הכעס הגדול (יותר קטן כי הוא צפרדע) אבל בכל אופן