אודי

נעלבתי ממך. היה לי קשה שבוע שעבר וכתבתי משו ואתה ענית לי, ואני לא זוכרת מה בדיוק אני כתבתי ומה אתה.. אבל הרגשתי שאתה כועס עליי ונוזף בי... אחכ קראתי שוב מה שכתבתי לי והרגיש לי שאולי קצת הגזמתי בתגובה שלי. ויצא לי לחשוב על זה ועניתי לעצמי שכאן זה לא טיפול ואם למטפלת שלי יש כוח לצעקות ולכעס שלי נניח, זה לא אומר שגם כאן, אז זה קצת הרגיע אותי. אז בסוף כן הלכתי לחפש את ההודעה והעתקתי לך לכאן, ועכשיו אני תוהה למה זה טוב, באותו ערב של ההודעה הזו, קבענו לדבר בטלפון ואני רק בכיתי וצעקתי לה שלא טוב לי.. אני כבר חודש די בלי מטפלת ונכון שזה לא סוף העולם והיא כן עדיין כתובת בשבילי אבל הרגיש לי ככ לבד ונעלבתי ממך ולא הצלחתי לעצור את זה ואחכ הרגשתי כמו ילדה קטנה אם זו התגובה שלי. האינסטינקט היה להיעלם מכאן, אבל ידעתי שזו לא תגובה ממש בוגרת מבחינתי למצב הזה. אני עדיין מפחדת שאולי תכעס עליי או שוב אפגע ממך ושלא אצליח "לשאת" את זה. בטח לא ציפית לכזו תשובה משאלה כה פשוטה ?! (: זו ההודעה שלי: אתה היית מוכן לחיות לבד כל החיים? מה שווה העבודה כשבסופו של יום אתה לבד? היית מוכן לחיות כך את החיים שלך? וזו שלך: אני לא מבין את השאלה שלך ואת הטון התוקפני. אני - אם את באמת שואלת (וכבר כתבתי לך זאת בעבר) - לא הייתי נשאר בעמדה הפאסיבית שלך. את משתמשת כל הזמן בשפה שמעידה על כך שלך אין שום יכולת השפעה על הסביבה. את רק מגיבה. אני מעדיף לחפש היכן אני יכול להשפיע על הסביבה. אז משער שלא הייתי לבד כל החיים, אלא אם הייתי בוחר זאת. אודי