גהנום
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לפעמים בא לי לצעוק אני בגהנום תראו אותי. לא רואים עלייך את נראית כל כך שלווה. אז הנה משהו שאני הכי טובה בו להסתיר. לא רוצה יותר להסתיר. כשחברה רחוקה כותבת שהיא מתגעגעת כי לא התראינו כבר שנה וחצי ומאחלת לי שנה טובה אני רוצה להגיד לה אני עוברת גהנום בנפש ובגוף. אני רוצה לענות לה כשתשאל מה ואיך שתדמיין שכל הזמן צועקים ומדברים לה בראש, נוגעים לה בגוף נכנסים לה לגוף מחטטים ומכאיבים כל כך. אני רוצה להגיד לה תדמייני שחונקים אותך ואין לך אוויר או מטביעים אותך עד שאת בולעת מים ולא בטוחה בכלל שתצליחי להשתחרר. תדמייני שקורעים אותך, שורפים אותך, חותכים אותך, בועטים בך, סוטרים לך, מכים אותך. תדמייני רק לרגע שלוקחים לך את החופש לזוז או לנשום או לוקחים לך את הבעלות על הדבר הכי בסיסי שלך, הגוף שלך, הקיום שלך, העולם שלך, את! תדמייני שרומסים את החלומות שלך, לועגים לפחדים שלך ואפילו להצלחות שלך. תדמייני שיש יצור שעבר את כל אלה... והיא תאמר שלא יכול להיות ואם יש יצור כזה אולי עדיף לו למות. אודי, נגמר לי כל הכח
הי שירה, חשוב שתזכירי לעצמך שוב ושוב - שזה היה. את כבר לא שם, יצאת מהגיהנום ועכשיו אפשר לחיות. זה הזיכרון של הגיהנום, לא הגיהנום. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
