עוד קצת יותר מ 48 שעות..

וכבר לא מרגיש לי כלום... כאילו אמא צביה הפכה להיות מישהי זרה שפוגשים ברחוב ולא מרגישים אליה כלום.. לא מרגיש לי כעס, גם לא געגועים.. זה מרגיש כמו שאפגוש את הקופאית בסופר... אודי וסוריקטה, כפי שזה מרגיש לי כרגע, לא תהיה לי בעיה גם לצלצל רגיל בפעמון.. אבל , זוכרת את מה שאמרתם לגבי ההקשות על הדלת ואם פתאום יקרה משהו ויצוצו רגשות כלשהם בעוצמה כזו או אחרת, אקיש על הדלת ואנסה לבטא רגשות אלו בלי להרוס אותה/אותי/את המרחב ביננו.. אגב סוריקה.. מעניין מה שכתבת לגבי התכנית שלי לא להקיש על הדלת שייתכן שבמימוש התכנית הזו יש גם ניסיון השפלה של אמא צביה.. זה מדהים !! הסיבה המרכזית לכך שאני מתקשה להקיש על דלת הכניסה שלה לאחר חופשות זה בגלל תחושה חריפה של השפלה שאני מרגישה בגלל הצורך הנואש שלי בה.. מרגיש כל כך משפיל.. שכאילו אני לא יכולה להסתדר בלעדיה.. ולמה מתכוון המשורר באמרו "...שאיני נחוצה..שדרכי אינה מתאימה " מהי דרכך ? למה (בשווא ובפתח ) ולמי אינה מתאימה ? יש פה דרך מסוימת שמתאימה בפורום ? אם כן.. לי הדרך המסוימת הזו מוסתרת.. לדעתי , כל אחת ודרכה שלה, והקצב, והסגנון, והעוצמה,והמיוחד והייחודי של כל אחת מכאן מכתיב דרך מאוד אישית.. ואולי זה גם מה שכל כך יפה פה.. ואביב, תודה לך על המילים ..וכן.. החופשות שלהם והדפוסים שלנו.. ואולי גם הדפוסים שלהם.. ותודה לכם אודי, אביב וסוריקטה אהובים על היותכם .. במבי.

הי במבי, נראה לי שאולי הזדהיתי עם המקום של אמא צביה – עם איך שהיית רוצה שהיא תרגיש ומשם, כנראה, הגיעו, בין השאר, מילותיי לגבי דרכי בפורום. את יודעת, גם את דמות משמעותית בלבי. ההרגשה שככה – כתבתי לי מילים חמות :-). שלך, סוריקטה