אודי..

אודי הי, אתה יודע ? עוד 98 שעות בערך נפגש.. אני מניחה שכשיום חמישי יתקרב, יקרה מה שקרה בפעמים הקודמות. עוצמת ההתרגשות והכעס לא יאפשרו לי להגיע אליה רגיל. מצד אחד לא אצליח שלא להגיע אליה בגלל עוצמת הגעגועים וה ??? מצד שני לא אצליח לדפוק על הדלת ובטח ובטח שלא לצלצל בפעמון בגלל עוצמת הכעס. מה שסביר שאעשה זה מה שקרה בפעמים הקודמות. אעמוד ליד הדלת ואחכה.. ואחכה.. עד שהיא תיזכר ותפתח את דלת הכניסה לבד. ללא איתות ממני. אתה יודע אודי ? חשבתי על האנשים פה בפורום והרגשות שמתלווים אצלי ואני חושבת שזה הזוי.. ממש ממש הזוי.. הרי הקשרים פה וירטואליים, אבל הרגשות, כל כך כל כך אמיתיים. אותנטיים שזה משאיר אותך ממש מופתע.. ורוצה לפרט קצת.. אליך, אתה כבר יודע. אני מרגישה שאני גם סומכת עליך ממש ממש, וגם אוהבת אותך ממש ממש. לפני שנים, כשאמא צביה נסעה ,היא דאגה. רצתה לדאוג לי ל"ביבי סיטר " היום לפני שהיא נוסעת היא אומרת לי ויש את אודי.. מה שנכון !!!! (דיר באלק אם תטוש .. אפילו לא רוצה לחשוב על זה ) גם בטוח לי איתך במובן המאוד מיוחד עבורי. בגדול, קשה לי מאוד לסמוך על גברים.. מפחדת, מתכווצת.. בחיים לא הייתי הולכת לטיפול אצל מטפל גבר (??). ואתה משהו אחר... (בסדר, יודעת שזה בשלט רחוק :)) ) אתה אודי מאפשר לי חוויה אחרת. חוויה מתמשכת מיטיבה , סתירה אמיתית לחוויות פוגעניות שמתקשרות אצלי לגברים. גם עם הבנות פה.. ועם ולכל אחת הקשר והרגשות שונים ובעקבות כך גם הדפוסים שלי פועלים.. למשל את חנה אני אוהבת באופן מסויים מרגיש לי קצת רצון כמו לגונן עליה, ועכשיו כשהיא לא כותבת הרבה זמן אני שואלת את עצמי אם ואיך היא מסתדרת עם המטפלת החדשה ?? רוצה כזה לתת לה יד תומכת.. ומימה.. ראית כמה זמן היא לא כתבה פה ?? לא מעיזה לכתוב לה.. קצת מפחדת ממנה.. דואגת לה.. מקווה מאוד שהיא בקו הבריאות ולא עשתה משהו.. דואגת ונאחזת במילים שאמרה לנו, שכאן זה סוג של פורקן עבורה שמשתמשת כשלא טוב לה וכשטוב לה היא לא כותבת.. מקווה מאוד שמימה לא כותבת מהסיבה הזו... וסוריקטה... אליה אודי הלב שלי מרגיש משהו מיוחד.. אני ממש ממש אוהבת אותה אבל גם מפחדת.. בפעמים הקודמות כשהיא היתה פעילה פה , איפשרתי ללב שלי ממש ממש להפתח אליה. ונפגעתי כשהיא נעלמה כך, מהרגע להרגע ללא הודעה מוקדמת. כאילו לא היתה.. באמת נפגעתי מזה. גם הרגשתי שאני מתבלבלת, לא מבינה. לכן, עכשיו כשסוריקטה פתאום הפציעה פה שוב, בחרתי לשמור ממנה מרחק. לא רציתי שיכאב לי. לא רציתי להפגע. אני קוראת את מילותיה המקסימות ושמה לעצמי שכפץ . לא רוצה להפגע שוב.. וזהו לעכשיו.. אודי, וגם כולכם אשמח לשמוע משוב/משהו... שלך-במבי.

כתבת אותי מה את קוראת אותי ...בדיוק חשבתי מה איתך ואז קפצה ההודעה שלך.. אוףף במבי החופשות שלהם וכן הדפוסים שלנו ...והכי מצטרפת אלייך בבקשה לאודי אל תעלם פתאום ....

הוי במבי במבי, נגע בי שהזכרת אותי. הרגשתי שאיכשהו את שומרת מרחק. פחדתי לגעת, פחדתי שתזעמי – ואיני חסינה כל-כך לזה. ראשית אומר, שאני מתחילה את הימים בשעה ארבע-חמש לפנות בוקר ולעתים די מזומנות חוזרת הביתה, למחשב, רק בשעות כאלה, כמו עכשיו. כך רוב השנה, כך כל הקיץ המתיש הזה. אני כן יכולה לראות את רוב ההודעות במכשיר הטלפון הסלולרי במשך היום ולחשוב עליהן, אבל רושמת תגובות רק דרך המחשב, כשאני חוזרת, באם נותר בי כוח והבסטה עוד פתוחה. וגם – מעניין- לאחרונה הרגשתי שכבר איני נחוצה כאן. שדרכי אינה מתאימה. ואגב, אני ממשיכה לדבוק בה, בדרך, על אף השוני או הייחוד שלה. היא אני והיא שלי. וכמובן, אני מקווה, שיש גם הקשבה וגמישות. את יודעת, אני מתגעגעת לימי האנליזה. היא הייתה קשה כל-כך וזימנה תכנים פנימיים אגרסיביים, בין השאר, ותגובות עוצמתיות, בהתחלה ביטוי במעשים, אחר כך פחות מעשים ויותר דיבור על כוונות, ובסופו של דבר גם חל שינוי בזה. אעפי"כ ולמרות הכל אומר עליה כי היא המתנה הכי גדולה שנתתי לעצמי אי פעם בחיים. לגבי הפנטזיה לעמוד מאחורי הדלת ולהמתין עד שירום הודה תעשה טובה ותזכור – גם זה משהו שאני מכירה. נדמה לי שפעם כתבתי לך שייתכן שבמימוש התכנית הזו יש גם איזה ניסיון השפלה של אמא צביה. היא, בעלת אותו התפקיד רם המעלה. עצתי – בחיית במבי, נסי לא לממש. נסי לאזור כוח. ה-מ-ו-ן תעצומות נדרשות לכך, המון, ותקישי בדלת. תוכלי לספר על רגשותייך. תוכלי בעצם להרגיש, ואני מאמינה שפעולה כזו עשויה להביא עימה רווחה. תגלי גם עוד חוזקה שלך. אולי. שלך לבינתיים (ולא הלכתי מכאן), סוריקטה