אמא טריגר

אמא זה יותר כואב מהפגיעה אולי כי ללבד לדחייה אני מתחברת יותר אמא שלא רואה שלא אכפת לה אמא שאנשים זרים מעריצים אמא ששנים אני לא קיימת עבורה אמא שאמרה לי שהיא לא סבלה אותי שהייתי קטנה כי בכיתי אמא שבגללה אני לא מעיזה לבכות גם היום אמא אני רוצה אמא אודי אני רוצה אמא וזה אף פעם לא יקרה אף פעם לא תהייה לי אמא שיהיה לה אכפת ממני ... למה הביאו אותי לעולם .. למה בשביל מה ???... אני חושבת ששנים לא ויתרתי על התפקיד כדי שתהייה לי אמא אבל זה לא עוזר בכלל.... אודי למה אי אפשר למחוק פשוט למחוק לא קיים לא כואב... להרגיש זה לא כייף ....אודי אני לא יודעת אם אני שונאת או אוהבת אותה בעיקר אני ממש זקוקה לאמא... בפנטזיה יש לי אמא שאוהבת אותי שדואגת לי ששרה לי שיש לה סבלנות אלי .אמא שמחבקת ולא צועקת כשנוגעים בה ודוחפת שאני יזוז..אמא מלטפת ולא מכה ..אמא כמו באגדות . כלום לא ממלא את הבור הזה כלום מחפשת אמא שתאמץ אותי

http://youtu.be/vx9vpoPotQE אביב אליך ובשבילך

אביב מתוקה, מזדהה ... https://www.youtube.com/watch?v=AhUyoy03fts

הי יקרה. המון זמןלא הייתי פה.והנה חזרתי ויש לזה סיבות טובות... מה אני אגיד לך... אפשר ללמוד לא לשחזר את הגהנום בכל קשר משמעותי שלנו...אפשור ללמוד לקבל אהבה מכל מיני מקורות כולל קשרים קרובים שיש בהם אמון ולא קיר בטון שדרכו לא עובר כלום...גם אפשר למלא את הבור כי הבור זה מקום שבו אנו חסרים לעצמינו וזה מרגיש כמו מחסור עצום באהבה.איכשהו יש דרך לקבל אהבה מהטיפול ומהסביבה ולהבנות,להפנים אהבה וחמלה כלפי עצמינו ולצמוח מתוך התהום הזה.ואז החסר נהיה פחות מטורף ומאכל כל חלקה טובה.אבל... אי אפשר להחליף את אימא. אף אחד לא יכול.וגם למלא את חסרונה.זה לשים אבן גדולה וכבדה מעל הקבר("למה השתמשתי באבן כבדה כל כך בדימוי?"שאלתי את עצמי...כנראה כי אני שונאת שהקבר הזה נפתח וגלים סוערים של אובדן ואבל שותפים את נפשי...)זה לבוא לבית הקברות מידי פעם(וזה קורה הרבה.בכל הזדמנות שהיית רוצה אותה לצידך)לבוא,לשבת על הספסל ליד האבן,לבכות,להתפלל ולהמשיך הלאה.להגיד לך שברבה אנשים מבינים את זה?..לא.מי שלא מכיר את הבורות האלה לא יודע על מה אנחנו מדברות כאן.לכן לרוב,אני בוכה ליד האבן הזה לבד.ככה זה אצלי...פעם ניסיתי לדבר עם חברה טובה.היא אמרה לי שאני צריכה להשקיע בזוגיות...בכיתי אחרי זה עוד יותר.אפשר לחשוב שזוגיות יכולה להיות במקום קשר בין אמא ובת שהוא יסוד העולם בעיני...יש לי חברה שאימא שלה נפתרה לפני הרבה שנים.הפורטרט שלה על הקיר והיא מזכירה אותה כמעט בכל שיחה משמעותית ודמעות בעיניה...את יודעת,באיזשהו מקום אני מקנאה בה...כי אין לי שום פורטרט על הקיר לבכות מולו...רק אלוקים שבשמים...שלפעמים הוא רחוק כל כך שאני אף לא מרגישה גם אותו.ואני לא יכולה לבטא את הכאב שלי ככה בפשטות כי מאז ומעולם אני רק פותחת את הפה ומיד שולחים אותי לטיפול.לרוב איש לא מסוגל להבין על מה אני מדברת...שלא תביני אותי לא נכון,יקרה,אני מאחלת לאימא שלי שנים ארוכות. אני כל כך מזדהה איתך...כל כך מוכר לי המקום הזה... חלום,באהבה.