לא רוצה להשוות..

אודי, באמת שלא זאת הכוונה שלי. רק לשתף..לנסות לכתוב להשתתף להרגיש חלק מ.....אבל מרגישה שעשיתי טעות בזה...עם כל האהבה של אביב מרגישה התקפה. ולא להיות סמפטית ולא אמפתית לא יודעת איך.....חוץ מזה מאיפה לי, אני לא פסיכולוגית....אוףףףףףף ולא רוצה לכתוב את זה לאביב כתבתי לה מספיק!!! רוצה שאתה תגיב. הנה משהו שגם לי קרה וכתבתי את זה כי כך אני עושה כשקשה.. הלב מושך לוותר על הטיפול על החלקיות שבו אם את רק חלקית עדיף שלא תהיי בכלל אבל ברור לך ולי שלא אוותר הייתי בתחילת משהו מאוד ראשוני הרגשתי באחת הפגישות במקום אחר כאילו מרחפת אבל ממש בחדר חוויתי משהו שאין להסבירו במילים רק במעשיי, במקום ישיבתי היה שם משהו מאוד כואב ואת היית מאוד מאוד קרובה .... כאילו... והיה לי קשה לצאת אלייך בקרבה הזאת להסביר הגוף דיבר... קושי אולי..שלא הייתי מודעת אליו וזה נעצר באחת כי אח"כ באו כעסים אח"כ התבקשתי להתבגר ברגע רציתי כל כך ממך ואז יצא ההפך בקשה הפוכה הבנה הפוכה שיותר לא תעני לי המעטפת נקרעה וזהו יותר לא אשוב להיות אותה ילדה בחדר ואולי זה לטובה? עדיף ..שלא תבוא לשם לא זאת הילדה שאני שואפת לחזור אליה..בכלל לא!!! לא אוכל להסביר במילים את מה שהגוף אומר לא אוכל וללא אחיזה בבית אני מרגישה ללא בית. אז קורה לכלנו... ועכשיו פוחדת ממה שקורה שוב, אבל ללא הכעסים....רק ההחזקה הזו... כל כך שמחתי שכתבת שרובם יכולים להכיל ולשמור. זה חשוב לי. מ.

הי מיכל, שמעי, חבל שלא כתבתי לך בזמן אמת כשראיתי איך את כותבת דברים יפיפיים ובאומץ. מיכל, את היא את, ודרכך היא דרכך, וגם אם דרך הזולת שונה, בעקרון, נראה לי, שאת עדיין יכולה להיות איתנה ונחושה בה מבלי לאבד ביטחון להתקפל או להתנצל. אפשר גם שדעות תהיינה שונות, ולא להסכים. מה את אומרת? סוריקטה

אני אומרת שנכון..ממשיכה נחושה בדעתי לסיים את מה שהתחלתי ממש לא מזמן...ושתהיה לי רשת בטחון מאחרים גם כשהיא לא יכולה הלוואי שאוכל.....זה חסר לי לצערי..עדיין.