אודי

לא הכל, אבל הרבה תלוי בך. אני נוהג להגיד ש"גרעין השליטה" אצל המטופל.. דווקא ממנו אני לא שומעת את זה באופן מפורש שכזה. אפילו להיפך, וכל פעם כששואלת , האם הכל תלוי בי...?? הוא עונה שלא. או לעיתים..., בשניינו. ולהרגשתי גרעין השליטה הוא דווקא אצלו. גם אם מרגישה שלא חושף ולא משתף בהרבה מה "תובנות הטיפוליות" כביכול, והשיח הרבה פעמים מרגיש לי כמו "כתב סתרים" שמושתת על שתיקות,אמירות לא בהכרח ברורות, תשובות חלקיות, כותרתיות,מענה כללי וכו. ואני צריכה לפענח את הכוונות, ואותו..., וכמובן שזה מעצבן ורק מרחיק. והרי אם אני לא אשנה, זה פשוט ישאר כך.ולמרות כל הדיבורים, על..., אז מה הטעם גם בלדבר..,ונראה כאילו אנחנו פועלים במקבילים ולא ככלים שלובים. מן הסתם, ומאחר ואני המטופלת שאין לה גם קשרים בעולם, לא זוגיות ולא משפחה משלה, ובגיל כבר מתקדם, אז המסקנה הכמובן מתבקשת..,שהבעייתיות אצלי, ואני הגורם לדברים. וזה משהו שנורא קשה לי איתו, וכשמדובר בקשר איתו ספציפית, ויוצא שזה גם רק חוסם אותי.וכל העמדת תפקידים הזו בייננו,מעצבנת בתגובות שלו כלפיי. אבל זה מן הסתם טיפול. וזה שוב מגיע למקום, שאני לא מסוגלת לזה וככה. זה ככ מתסכל אותי. ולא מצליחה להתמסר לזה באופן הזה.לחלקיות הזו, לתפקידים, לזמן הקצוב והמועט,לחד צדדיות,להאמין במה שעושה וסמוך עליו שה אכן הדבר הנכון וכו וכו..,שלא נדבר שאני לא יכולה לסבול את המבט המגמתי הזה ומהרגע שמתיישבת מולו,כשדרך אגב, לפעמים נראה שמביט אבל לא בהכרח איתי.(וכמובן שלעולם לא אדע, כי הרבה מהתשובות נשארות כשתיקות). ורק יוצאת שוב נורא מתוסכלת מהפגישה האחרונה, וכל ההכבדה הזו מלווה אותי, מערבלת,מעיקה , ואני לבד עם זה, כשעבורו, ועם כל הכבוד והאכפתיות כלפיי...,אני בסופו של דבר עוד פגישת עבודה (מוצלחת יותר או פחות),ויש לו חיים משלו. ולא קשורים אליי. ואני תקועה וכלואה לבד עם הכל ועד לשעה הבאה...,ששוב כעוסה וחסומה.ומרגישה שזה בלתי נסבל. ולא נראה לי שיש לזה פתרון. אכן הייאוש גדול. ואין לי מושג מה לעשות. קשה לי עם, קשה לי בלי, וזה תקוע ומכביד עליי נוסף לכל שאר הדברים שגם בכלל לא משתפת בהם. וכל השיחות, אם כבר, נסובות רק על העניינים האלה. וכשזה המצב, וככה מרגישה, יוצא הרי שלא מתאפשר למשהו אחר לעלות ולהרגיש בנוח ורצון לשתף לדבר להעזר. אז מה הטעם בכל זה לעזאזל?? ואם גם רק משלה תצמי בסופו של דבר. והשנים עוברות..., ולמרות התסכול, זה ממשיך תצמו . ותוהה מה הטעם גם בכלל להעביר תחיים כך ועם כזו בדידות,רייקנות, תסכול, כאבים, והרגשת אשמה פיספוס והחמצה גדולה. ולא מסוגלת לעשות עם כל זה כלום! אולי אני באמת לא בנוייה לטיפול?? וכמובן, ולמרת ההסתייגויות שלו, אני מאד חוששת מהרגע שבו גם הוא יחשוב שכך. וכל הדביורים שאמר..., יתבטלו כלא היו. (וכמו שכבר חוויתי בעבר עם איזה מטפל דפוק, שהותיר אותי בטראוומה גדולה, שמקשה עליי גם מאד בטיפול הנוכחי, כשכל פעם הפחד חוזר).

הי קרן אור, לגבי הרצון שלך לדעת אם יתגעגע אלייך ומה הוא חושב ואם חושב בין הפגישות - נראה לי מאוד טבעי וזה בסדר. מה שלי קצת הפריע זה שכתבת "אני המטופלת שאין לה גם קשרים בעולם, לא זוגיות ולא משפחה משלה, ובגיל כבר מתקדם...והשנים עוברות" - אם את בטיפול שנים, צריכה להיות התקדמות במישור הזה. שהרי טיפול אמור ללמד כיצד לקשור קשרים עם אנשים ולסמוך ולהתקרב. אולי דווקא אם "תניחי את הטיפול" במקומו הטבעי, ותלמדי לקבל את החלקיות הזו , שהמטפל הוא רק מטפל - ויש לו משפחה וילדים וזו עבודתו - אז תתפני רגשית להכיר אנשים חדשים. אני חלילה לא כותבת זאת בנימה שיפוטית..אלא מאכפתיות... בטיפול הקודם שלי האהבה למטפלת שלי, גרמה לי לזנוח קשרים אחרים, היא הפכה להיות לדבר הכי משמעותי בחיי. ואני יודעת שלפנייה אליה בין הפגישות יש קשר לזה... היום, בטיפול הנוכחי, אני והמטפלת עשינו גבולות ברורים..ממש בכתב, כדי לעזור לי לשמור על עצמי ועל הטיפול.אני יכולה לספר לך שיש לי מחברת שבה אני כותבת בין הפגישות או מציירת, ומראה לה בפגישה. היא אפילו כותבת לי מס' מילים כתגובה ואז "יש לי ממנה" למשך השבוע. וכן, יש רגעים קשים, שאני רוצה אותה לידי..אבל דווקא החוסר שלה, מאפשר לי לעזור לעצמי, או לחילופיןלפנות לאנשים אחרים בסביבתי וללמוד להיעזר בהם, וללמוד להכיל את התגובות שלהם כלפיי (שהם לא תמיד אוהדות).. לא יודעת, נסי לבדוק מה עובד בשבילך...

תודה על האכפתיות .