השנים שאחרי

הי, קראתי כאן מספר הודעות ועלו בי מחשבות. למשל, לאו דווקא הייתי אומרת על המטפל שלי שהוא ה-מטפל. בוודאי שלא בשנים הראשונות של הטיפול. גם הוא, בצניעותו יאמר כי ייתכן ומישהו אחר היה יכול להתאים ממנו. אין לדעת. אף על פי כן ולמרות הכל, עדיין אומר כי הוא הכי טוב שיש, ולדבריו – מזל שהגעתי אליו. היום הטיפול שלי רגיל. לא אינטנסיבי. אין פגישות קשות. תיתכנה תגובות עוצמתיות, אליו, לסביבה, אך אני יודעת לתקן אותן מהר ולא נתקעת עליהן. אני מפוייסת וסלחנית הרבה יותר. מקבלת אותו. פחות תובענית, פחות חמדנית, פחות קנאית. פחות זועמת, פחות הורסת, פחות סובלת. בעיקר מאד עצובה. מבחינה חיצונית אפשר לומר שאני במצב גרוע מהרבה חברות פורום. ובכל זאת אני פה. רק אולי עשויה יותר מבפנים. להת' סוריקטה

איזה כייף זה לראות את הדרך שנעשתה...תודה יקרה . אולי כשהאסף אצליח לחשוב נכון ...חיבוק כייף שאת כאן תבואי יותר אבל בעיקר שטוב לך ולא שאת עצובה...אפשר לעזור לעצב לתת יד חיבוק לדקדק אותך..וברצינות סוריקיטה תני מקום לעצב לא בן השורות ...

הי חמד, ראשית, אציין שנראים לי כאן היטב כוחותייך הייחודיים, ונראה שאת גם יודעת ומצליחה, גם אם לא כל הזמן, להישען עליהם. אביב יקרה - אני כל הזמן עצובה מאד מאד. לא רק עכשיו. בחוץ אולי אין רואים זאת במיוחד. ובאמת יוצא לי לשאול, למשל, אם רואים עליי שאני עייפה, חלשה וכדומה. ומסתבר שלא כל-כך רואים. כתבתי כאן, כי רק עכשיו יצא לי. באמת כנראה שפעם הייתי כאן יותר, נראה לי שגם הקרבתי מעצמי הרבה וגם בכיתי את בכיי. והיום, אולי, זה קורה פחות. חשוב לי, נדמה שכך, שיישמר קשר גם בימי עצמאות, התחזקות וצמיחה. אם כי בעדינות. שבחים גלויים עשויים להיות מפחידים ושדי ההרס מתכוננים לפעולה. הקשר המעוות עם אמי, שם היה אביוז קיצוני, התקיים כל עוד הקרבתי את חיי עבורה, וכשסוף סוף נפרדתי ואני חיה את חיי, הגם שהם עדיין מצומצמים מאד, היא ויתרה עליי סופית. לא מכירה בקיומי. לפעמים אני מקנאה שלאחי יש אמא, אותה אישה, ואני מעין יתומה. הבכי עודו תקוע ולא יוצא. מעניין איזה עיתוי, אם בכלל, יגרום לו לפרוץ. שלך, שלכם, ואודי - שמחתי למילים ממך. סוריקטה