קצוות

הי אודי, רשמת לי שאיבדת את יכולתך לקרוא לי בניק, זה בסדר מבחינתי. אני בעצמי איבדתי את היכולת להבין מי אני בכלל.. והמשפט שלך משקף את מה שאני מרגישה בפנים ומתמודדת איתו... לפני כמה זמן הורדתי את כיסוי הראש שלי..צעד קשה ויש שייאמרו אמיץ..ואחרים שאמרו מטופש, לא מתאים, "לא דרכה של התורה"... כי הרי יש את הסביבה, והמשפחה, והילדים, ומוסדות החינוך של הילדים..והשכנים, והמכרים של בעלי מבית הכנסת, מהישיבה שבה למד...בעלי אמר לי שהוא מתבייש בי שאני כך, ומפריע לו שאני לא מתפללת יותר, ומה יהיה עם הילדים???? איזה מין חינוך הם מקבלים ממני??? ולמרות הכל, אני שלמה עם זה. ויודעת שאני אמא טובה. אודי, לפעמים, כשאני הולכת ברחוב ואני רואה בנות סמינר חסודות ותמימות..עם השיער האסוף, והלבוש המוקפד. אני מקנאה בהן, בתמימות שלהן..באמונה השלמה והמוחלטת שלהן, שהן תתחתנה מוקדם, ויהיה להן בעל טוב, וילדים צדיקים, ובית נעים וכשר עם ריח של תבשילים..והכל כ"כ ברור להן ומובן מאליו. כואב לי שאין לי את האמונה התמימה והמוחלטת הזו יותר. הלוואי והייתה לי אותה. מצד שני, קוסם לי החופש החילוני הזה, היכולת להיות מי שבא לך, היכולת לצאת ולרקוד ולהכיר אנשים חדשים.ולצחוק..סוג של חופש. למרות שאני לא באמת מסוגלת לחופש כזה. זה מרגיש מרתיע ומאיים. ובאיזשהוא שלב גם ריק מתוכן.. אני שוב מרגישה שאין לי אמצע, ואני רואה רק את הקצוות: האמונה הדתית התמימה והמוחלטת מול החופש החילוני החלול והמאפשר..איך מוצאים את האמצע?

היי, יש בך הרבה אומץ!! וואו, להתמודד כך מול חברה דתית זה כל כך קשה. אף אחד לא ימצא את הדרך בשבילך, את תמצאי אותה לבדך, היא בתוכך ואני בטוחה שתדעי בסוף מה שליבך רוצה וחפץ! ואפשר להרגיש חופשי גם כשדתיים(מנסיון :) )..אבל כנראה את צריכה לנסות. בהצלחה ואיתך, מיכל