המצב שבו אני נמצא

שלום! אני בן 26, עובד. מאז ומעולם לא אהבתי לעבוד. לא אהבתי ומעולם לא הבנתי את המושג "יחסי אנוש" בעבודה. במציאות שלנו, לרוב, בעבודות יש המון צביעות וחוסר יושר. כל אחד מנסה להתבלט ולהוכיח משהו למנהל. כל אחד צבוע יותר מהשני , מוכן להעביר טעות קטנה שלך למנהל מאחורי הגב. ואחר כך עוד אני חייב ללכת עם הבן אדם הזה "ליום גיבוש" ולשבת איתו באותו השולחן ולהתנהג כאילו כלום לא קרה. אם חלילה אני אסרב ללכת ליום הגיבוש אחטוף הערה מהמנהל : "למה לא אכפת לך מהצוות ?". כמובן שבמצב אני נאלץ להיות צבוע בעצמי ואגיד " חס וחלילה". אבל בתכל'ס למה אמור להיות אכפת לי בכלל מהצוות הזה ובכלל מהעבודה אם זאת המציאות שם?! למה כולם "מלקקים" למנהל כשהוא מחלק הערות ונמצא בסטטוס "מעליך". עובדים מחלקים מחמאות, מתנות, פרגונים למנהל שבתכלס הם לא סובלים אותו ולפעמים שונאיפ אותו בלבם. זה באמת מעצבן אותי. אני מנסה לחלק את החיים שלי בין עבודה / לחיים פרטיים. אני לא מסוגל להכניס לחיים הפרטיים שלי אפילו טיפה מחיי העבודה! למה שלא ניהיה ישרים בעולם הזה ולא ניהיה אמיתיים? למה כשאני לא רוצה לאחל למנהל שלי יום טוב אני חייב להגיד לו את זה ? גם בצורה שנהפכה להיות אוטומטית ואינסטנקטיבית ? למה אני חייב ללכת ליום הולדת של חבר מעבודה שאני לא אוהב, כשאני לא מרגיש אפילו טיפה אמפתיה אליו? משהו פה נראה לי מזוהם רגשית ולא כנה בכלל! תודה רבה