להיות 'נפגע נפש'

הכל טוב. את ילדה שמחה חכמה מוכשרת. כאילו הכל טוב. אין לך ככ חברים אבל גם לא צורך בהם והעולם בפנטזיה ורוד כי לילד יש מן כשרון לדמיון. וההורים לא חושבים על זה ולא שמים לב לזה. הם לא מבינים כלום בפסיכולוגיה. הם עסוקים ו'אל תפריעי לנו עכשיו' זאת בדכ הגישה. אז הכל טוב.. עד שמגיע גיל ההתבגרות ופורצים בגוף הדחפים המיניים ופתאום אין לך מושג מה לעשות עם עצמך. ולמה הגוף משתנה לך? למה הצרכים האלה מופיעים אחרי ככ הרבה זמן שלמדת נהדר להסתדר לבד ואפילו הגדרת מטרות לחיים ולעתיד בגיל 12 והיית בטוחה שזה מה שיהיה ותעשי. פתאום הדחפים המיניים האלה ואיזה צורך או הזדקקויות שאת בכלל לא מבינה וכועסת על עצמך שהשתנית לך. והופכת להיות זה ששונא את עצמו. וההורים עדיין עיוורים למתרחש. את לבד. הולכת לאיבוד בשיטוטים באינטרנט. רק איזה פעם שבמקום עבודה שמעו איך את אוכלת אמרו לך 'כנראה יש לך הפרעת אכילה. לכי לטיפול' הלכת. מאז הלכת הרבה פעמים לכל מיני טיפולים ואפילו עד היום. 17 שנה ועדיין פה ושם את נעזרת בזה? איזה מן טיפולים אלה?? רק כי מעולם לא ידעת איך להכיל מיניות בגוף, ליצור קשרים משמעותיים עם אנשים בכלל ובני המין השני בפרט ובעיקר לא ידעת איך להזדיין. איך לעשות פאקינג סקס. פאקינג סקס מטומטם. הדבר הכי בהמי יצרי נחות שכל זבוב וכל פיל וכל נמלה וכל אנטילופה יודעים איך לעשות... רק את. לא. ושם התחיל משבר נפשי, חרדות , דכאונות.. סימפוטמים של הפרעות אכילה, פגיעה בתפקוד.. ופסיכולוגים יודעים מראש את כל זה. הם יודעים מראש, ושותקים.