אוף כואב לי

ועצוב אני רואה יותר מדי את הפער בין אנשים שחיים את החיים בצורה דינמית עם רצונות ותשוקות וחלומות וקשרים ומוקפים באנשים ויודעים להתמקד בטוב וגם להקיף את עצמם באנשים טובים.. וביני אני ככ לבד... הגעתי למצב פאטתי לפני כמה ימים שפשוט שיקרתי לכמה אנשים שמכירים אותי לגבי החיים שלי כאילו שיש בהם יותר 'אקשן' ממה שבאמת כי נמאס לי להיות ככ פאטתית. לא רוצה שיחשבו עלי את זה שוב דמעות.

למשל מאיפה אני יודעת איך זה לחוות תשוקה ואהבה בקשר זוגי .... הכל רק כואב לי כל הזמן. רציתי מישהו שלא רצה אותי ואני רק מרגישה את כאבי הדחייה והערך הנמוך של עצמי בלי שזה עובר. באיזה קלות הוא עבר הלאה :/ באיזה קלות אנשים זורמים עם החיים... אני לא. אני מחכה שיקרה נס או משהו... שמשהו מבחוץ יגיע. אני לא יודעת לפעול. בטח לא בדברים כאלה. זה אף פעם לא 'זה'.