דכאון אז למיטה. ....

מה עושים כשלאט לאט התפקוד יורד? בהתחלה כשהילדים היו קטנים ועד גיל מבוגר שלהם יחסית (10-12) הרגשתי שאני לא יכולה לעשות כלום בבית אפילו לא לבשל או לנקות כי הם כל הזמן היו קוראים לי. הם לא שיחקו לבד כמעט. לאט לאט עשיתי פחות בבית אבל אז הם הלכו לישון מוקדם אז התאפשר לי להשלים.בהמשך הופיעה עקשנות.שלהם לא לסדר שום דבר לחיות בבלאגן מתמיד אז,התייאשתי מלסדר ולנקות כי הם לא היו שומרים. אחר כך העניינים הסתבכו הופיעו עוד ועוד התנהגויות שלהם שלא יכולתי להתמודד איתן והירפתי עד,שהיום כשבני בן 17 הוא מבקש לשמור על דברים מסויימים (מה שלא מפרחע לו להשאיר צלחת מלטכלכת על השולחן אחרי שסיים לאכול) זה אולי מרגיש טפשי אבל נגמרו לי הכוחות לחנך אותם לסדר ונקיון כשנראה שזה לא מצליח. נמאס לי לכעוס על שהם לא עושים את מה שהם היו צריגים לעשות: להשתתף בעבודות בית קלות ובעזרה פה ושם וירדתי מזה. כיום כחמש שנים מאז,שחליתי בפיברומיאלגיה ודכאון כל מה שאני יכולה לעשות זה לשכב במיטה. אפילו אוכל אין לי מוטיבציה לעשות כי לכל אחד יש את השטיקים שלו ואני מרגישה שאין טעם. החלק המפחיד הוא שזה מזכיר את אמא שלי שכל חיי התאמצתי ליהיות שונה ממנה והיום היא בדכאון חריף ביותר כבר שלוש שנים. עם אבחנה של מאניה דיפרסיה (אבחנה שאני לא מסכימה איתה). אבל גם היא היתה אומרת "כבר לא אכפת לי מה אתם אומרים" זה כבר לא פוגע בי" או "הפסרתי לבשל כי אתם לא אוכלים את האוכל שלי". אני פחות קיצונית בזה ממנה אבל ההרגשה הזאת שאולי זה דומה מידי מפחידה.

אל תתני לדכאון האכזרי לנצח. טפלי בעצמך. איפה בעלך בתמונה? האם יש לך אחות או חברה שיכולים לסייע לך? ליבי איתך. מקווה שתבחרי בחיים ולא במיטה שזו מיתה. תקומי אל תוותרי.