טיימינג מעצבן

דווקא כשהעלינו פה את מה שיש בחדר...נעלמה הבובה, פתאום...אני חושבת שאחד הילדים בטח רצה אותה הבייתה, גם אני רציתי אותה...היא תברר (נראה לי שהדברים האלה בכלל הם של השותפה שלה, כי זה חדר שהיא עצמה לא מקבלת בו, רק אותי) ובגלל שלא הייתה הבובה הזו בחדר הילדה לא נתנה ביטוי ראוי לתחושות, אז יש לה תפקיד חשוב לבובה..מצטערת שבגילי אני זקוקה לבובות, ככה זה כשמשהו חסר בלב ... :( אודי, אתה נגד רגרסיה? האם זה שלב שעובר? פעם היא אמרה לי שהיא לא מעודדת רגרסיה אבל אם זה קורה זה בסדר...ו....זה קורה :( ומרגיש לי מטופש...

הי מיכל, קראתי אז את מה שכתבת על החדר של המטפלת שלך והבובות . ודווקא השיתוף שלך גרם לי לרצות לשתף גם. אני חושבת שיש משהו מאוד אמיתי וכובש, שאדם בוגר מספר על הכמיהות הילדותיות שלו. יצא לי לשאול את אודי כמה פעמים כאן, איך זה מסתדר בגרות וילדותיות באותו האדם . ואת יודעת..אני חושבת שזה לא יכול להיות אחרת. בכל אדם יש את החלק הילדותי והיותר נשען שלו, וכמו שאודי אמר זה חשוב לתת לו מקום. וחוצמזה, אל תשכחי שעקב עיסוקך והעובדה שאת אם, אוי לנו אם לא תהיי בקשר עם החלק הזה. ועוד דבר ,אני, באופן אישי, מעדיפה דובונים על בובות :-))) נו, הם חמודים ופרוותיים כאלה...

יודעת שאת צודקת באופן כללי...וצחקתי כשאמרת עצם העובדה שאני אמא..כי אני גם עובדת עם ילדים, לא יודעת אם את יודעת או זוכרת שכתבתי פעם :) וכשכתבתי בובה זאת לא בובה של דמות ילדה אלא בובות פרווה (כאלה של חיות חמודות) לא משנה איזה...משהו שיש בה משמעות מעבר...