????

התחלתי לאחרונה טיפול חדש. מיד בהתחלה היה בינינו משהו שלא ציפיתי לו. המטפל נפגע ממני!!!!! הוא לא סיפר לי כך מעצמו, אבל כשסיפרתי לו ששמעתי בקול שלו ובתגובות שלו פגיעה - הוא אישר את הדבר. זה אפילו היה נשמע לו לגיטימי. שמעתי כעס בקולו כשענה לי בקצרה, בקוצר רוח ובהתחמקות על שאלה בסיסית בסדרי העבודה שלו. לא הייתי בטוחה בכך, לא יכלתי להאמין שמטפל יפגע מהמטופלת שלו, אפילו אם היא התכוונה לפגוע בו, הרי הטיפול אמור להיות מקום מוגן, מקום בו המטופל אמור להרגיש נח, מקום שבו הוא אמור להעלות את הרגשות הכנים והאמתיים שלו. אבל אם למטפל אין סובלנות לשוני של המטופל, איזה צורה יש לדבר???? שאלתי אותו למה הוא נפגע. הוא רצה להעביר נושא אבל אני לא ויתרתי. לא הייתי מסוגלת להמשיך. הוא אמר שדי, מצידו הוא מיצה את הנושא, הוא בסדר וזהו. אבל לא יכלתי, הרגשתי מעורערת לגמרי. הוא אמר שבזה שאני לא מקבלת את הדעה שלו זה אומר כאילו שהוא לא מספיק בסדר. הייתי בהלם. בהלם מוחלט. מתקשה למצוא כאן את המילים בשביל להסביר את הקושי שלי. אני רק יודעת שבתור אמא אני שומרת על הילדים שלי בכך שאני לא נפגעת מהם. יש להם אמא יציבה שלא תלויה בהם. לא בהפגנתיות, לא בתקיפות, ברוך, מתוך חוזק פנימי שמאפשר לילדים את החופש בתוך הגבולות הברורים. אז איך יכול איש טיפול לקחת בירור אמיתי שלי, שלא היה בו שמץ של התרברבות, משהו בסיסי ואנושי, ולקחת אותו כפגיעה? ילד שמצליח לפגוע בהורה שלו הוא ילד מסכן. עברתי כמה טיפולים, יותר מוצלחים ומוצלחים פחות, אבל הפינה הבטוחה הזאת היתה משותפת לכולם. הכבוד של אדם לאדם. אני לא מצליחה להירגע....