אודי

כתבת לשירה על אמא זה כואבב כל כך כואב . אפילו בחלום בפנטזיה אמא שלי לא באה ומחבקת ואומרת מתוקה שלי היה קשה . אמא צועקת שמתקרבים לחבק ואני רק ילדה בת שנתיים שלוש אמא כן מחבקת את הנכד שקטן ממני בשנה . אמא מכה עם כפכף לפני כמה שנים שאמרתי לה איך יכולת היא אמרה מה עם היד שהיד תיכאב לי ..מבין אודי עדין זה רק לחשוב על עצמה שהיד לא תיכאב . אמא שאני בוכה בלילות כי הייתה לי סיבה באה וצועקת שאני הפסיק לילל כמו חתול ועוד משפטים . אמא שרק לפני כמה שנים אמרה לי ככ לא סבלתי אותך שהיית קטנה זאת אמא ..אחד מהפצלים שלי היא דמות של אם כשהייתי קטנה בת חמש שש ותמיד הייתי שוכבת על הרצפה במקום הבטוח שלי ומחבקת את עצמי מלטפת ומזזמת לי שירים . מזל שלי שהייתי ככ יצירתית ליצור לי דמות כזאת .זאת האמא הטובה שלי בתוכי ....אמא שלי האמיתית בחיים לא תיראה אותי בחיים והיא עוד מעט כבר איננה ....מעניין למה הצורך הכל כך גדול שיראו אותי !!!...עצוב לי אודי פתחת פצע שכבר חשבתי שסגרתי

ליבי נחמץ על הילדה שאת, שבך...

לקרוא את אשר את כותבת על אמא...נראה כי מאז ומעולם היית אמא של עצמך...האם אמך מתייחסת אחרת לנכדים? אם מותר לשאול ורק אם תרצי לענות כמובן...

גם היום היא שונה אל הילדים. תאמיני לי זה רק קצה קצהו של הקרחון של מי שהיא עבורי ...אכן כן למזלי תמיד הייתי האמא של עצמי אולי מכאן כוחותיי. תודה לך יקרה גם על מה שכתבת למעלה. כן אני חזקה ...זה מדהים ומפתיע כל פעם מחדש ..

אודי גם אני חושבת שהגבולות יותר ויותר מטשטשים , מרגישה יותר גם כשאומרת היא או הם יודעה שזה שלי . אודי אם אני לא אברח ויגע יותר מנגיעה קלה הכאב יעבור או תמיד זה יישאר פצע כזה. זה לא "וגם עצוב מה לעשות"....זה שורף ומטלטל וכואב והרבה עצוב והאמת שאני לא רוצה שזה יהיה שלי ...