קשה

ימים לא פשוטים, מורכבים קצת . האם זה אני שמחפשת את הקושי ולא מאפשרת לעצמי להיות בשקט צריכה לעשות הרבה עבור עצמי ומוצאת את עצמי עושה עבור אחרים . העבודה שלי בחלקה נוגעת בן חיים למוות מלווה אנשים בשנים האחרונות לחייהם , בשנים הקשות שלהם . מרגישה כמו הילד שמחזיק את החור בסכר עם האגודל ולא יכולה להרפות , להרפות מבחינתי אומר שויתרתי על בן אדם לא רוצה שיוותרו עלי איך אפשר לוותר על אחר . מצד שני זה לא משפחה זה עבודה ואם כולם מסביב רוצים שהרפה האם אני צריכה להרפות. למה בכלל אנשים רוצים שהרפה מבינה את הקושי לראות את השני דועך אבל אני לא אלוהים , הכל הוא בזמנו של הטבע אני לא מאריכה חיים אני משפרת אכות חיים. מרגישה שנשברת לא מסוגלת לתת מעצמי כשאני כל כך לבד במערכה. נשחקת פיזית ונפשית ללא תמיכה. עצוב לי כל כך ובאמת לא יודעת מה לעשות עייפתי מלמשוך את העגלה לבד היא כבדה לי מידי והיא גם לא שלי ..אני רק הנהג השכיר , האם לנטוש את הנוסע במדבר ????

אין עמיתים אני לבדי במערכה לגמרי . זה כל כך מורכב ואם אני אסביר אני אחשוף את עצמי . אין לי בעייה להמשיך במשימה שלקחתי על עצמי לפני שנים אם מי שלקח אותי היה מעודד . יותר מזה לא רוצה עידוד או תמיכה אבל מצפים ממני לפרוש לבד מעצמי כי הידיים שלהם קשורות . מבחינתי לפרוש זה לשלוח למות בסבל וייסורים שלא מגיעים . שואלת את עצמי האם אין כאן היפוך תפקידים האם אני באמת צריכה להאבק אולי לעשות כרצונם. אודי תאר לעצמך שקיבלת ילד לטיפול ואז בשלב מסויים ההורים פשוט מתעייפים ומעדיפים את הילד במוסד סגור שברור שמצבו ידרדר. אבל להורים אין החלטה בעניין כבר ויש מי שמחליט אחרת אבל ההורים מבקשים ממך כל הזמן שתפרוש שתוותר ... מרגישה עייפה ושחוקה