שחור וצבע

הי אודי, כמעט 24 שעות שינה רצופות, ככה הרגתי עוד סוף שבוע. זה התחיל ביום חמישי בתחושה קשה מאוד אחרי הפגישה והמשיך אל שישי בלילה אז עמדתי מול עצמי ומשנסוגתי ידעתי כי מוטב שאשן ואמנע מהחלטות במצב הזה. אני מרגישה מנותקת ממנו לגמרי, מהמטפל, לא רוצה לשתף אותו, לא מרגישה צורך לדבר איתו או לכתוב אליו, לא זקוקה לו. לא רוצה להיות זקוקה, זה מחליש אותי ומענה אותי. עלו בי תחושות קשות כלפיו על חוסר האכפתיות הזה או על האכפתיות המותנית, תחומה בזמן ומקום. על הדבר הזה שנקרא תהליך ואני אמורה ללמוד דרכו להקשר אליו ליצור קשר, להתמך, לסמוך ולהחלים. וכל מה שאני אמורה לעשות הוא נכון, כי אני פגומה וצריכה להחלים. כי לצערי חיי למן הילדות רצופי מאורעות שפוצעים וסוגרים ומעוותים. לא ברור לי למה אני כל כך כועסת עליו, אולי מפני שרק רציתי שיאהב אותי וארגיש נאהבת (במובן הכי טהור ואפלטוני) והכתה בי ההכרה שלא יקרה! בלילה האחרון שנתי היתה טרופה, לא.הצלחתי להניע את הגוף למרות שהייתי בהכרה, ניסיתי לצעוק ולא יצא לי קול, כאבו לי השרירים ולא הצלחתי לנשום. כמה שחור שפכתי כאן הרגע. אני מנסה להוסיף קצת צבע: הגוזלים של הצופית, המוכרת גם בשם יונק הדבש, עפים בחצר מענף לענף. בערך בסוף אפריל הם לומדים לעוף ועכשיו כבר עצמאיים לגמרי ולמרות שמנמיכי עוף הם, אינם נופלים בצפורניהם של שני החתולים הציידים שמביאים מנחות כמו עכברים וזוחלים (גם נחש כבר לכדו הקיץ). שירה