דיסוציאציות

אודי תודה שעזרת לי לאחוז אתמול . למרות ההתנגדות הפנימית לדברייך והקריאות שאני כן בחלקי ילדה זה עזר. בזמן האחרון התגברות הדיסוציאציות לא חושבת שזה יגמר אי פעם. זה מאוד מטלטל לשמוע את עצמי ולהבין ופשוט זאת לא אני שם. ושוב חוסר הרצון לקבל שהיה , מרגישה שקרנית ..המאבק הזה לוקח כל כך הרבה כוחות . את זה כתבתי לפני כמה חודשים ..מרגישה בסבב חדש חשבתי שאני כבר אחרי "עצובה מאוד עצובה עצובה וכואבת. נלחמת לחיות להיות . לא להיות אות לא להיות הפגיעה לא להיות מספר לא להיות כתבה נלחמת לחיות להיות אני מי שנועדתי להיות לפני ... בכל יום יש משהו שמזכיר לי שאני לא כמו כולם שאני אחרת ובכל יום ורגע כזה אני נאבקת .. שנים בטיפול נאבקת בעצמי בזיכרונות לא מאמינה לעצמי לא בטוחה מהססת לא מבינה מאיפה אלו צצו ...מתכחשת לכאבים מתכחשת למחשבות לתמונות שרצות לפאזל שסוגר עלי ..נאבקת מלדעת למה אני מי שאני . למה פתאום יוצא מגרוני קול של ילדה בת חמש .למה כשעצוב אני מחבקת את הבובה למה בכלל יש לי אותה ואני הרי אישה שכבר מזמן הגיע לפירקה . נאבקת בקולות ברעש שבראש מתכחשת ולא רוצה להאמין ..וחוזרת ואומרת לעצמי משפטים ששמעתי מבית ..את חולמת את כמו יוסף בעל החלומות את רק מדמיינת איזה דמיון מטורף שיש לך ומי בכלל יאמין לך . את כולך באגדות רק שומעת היו היה וכבר בעולם שלה ... והזכרונות באים ודופקים ורועמים וכבר לא יכולה מהם לברוח וכבר מקבלת גם אם לא מאמינה ..ולפני כמה שבועות טלטלה כל כך קשה שהנה גם בית המשפט מקבל מאמין אז מי את שלא תאמיני לעצמך ...ועוד זכרון עולה וחציו כבר דיברתי וחציו בפנים מכה בועט ולא מרפה ושוב אני עם עצמי שקרנית תשתקי ולא מספרת כי אסור ובורחת מעצמי מהידיעה ...ואז שוב טלטלה הפעם זה לא גברים מצקצקים ונשים חסודות וסתומות שאומרים לי את שקרנית ומה נזכרת ומספיק כבר ומה את צריכה תשומי ..עכשיו זה אנשים שאמורים להיות שם עבורי לצידי לתמוך בי בדרך חוקרים פסיכולוגים אנשים מלומדים...אז מה אני שקרנית והזכרונות שלי לא שלי הם בכלל רק בדמיוני ..אני סתם נהנית לסבול עם עצמי כי אף אחד בן כה וכה לא יודע .. שכשאני נעלבת אז פתאום יוצא לי קול של ילדה ושאני ממש ככה מרגישה . ואף אחד לא יודע שבלילה אני מושיטה את היד למקום המסתור ומוציאה את הבובה ..ואף אחד לא יודע שכשאני נבהלת פתאום אני בורחת לשם למקום הבטוח שכל ילד אוהב להיות בו - בשרותים על הרצפה כי שמה הכי מוגן - ואף אחד לא שומע את הקולות שאומרים לי שאני.... והכי כייף זה שפתאום יש בי מן צורך כזה לקלף את העור מעצמי ולהכות את עצמי ..ברור זה הכל נורמלי וטבעי וככה זה כשגדלים בבית נורמלי וסתם מדמיינים ...עצוב לי נורא ,ועכשיו עוד יותר לא בטוח לי בשום מקום . כי אולי רק אולי אני באמת כמו יוסף בעל החלומות ועכשיו אני ישנה וחולמת ולא באמת בוכה וכותבת.....אבל יוסף חלם את האמת..ולרגע אחד לא שיקר לא דמיין ...עצוב ומטלטל ...ולרגע אני רוצה לאחל לכל אלו הלוואי..אבל אני לא נהנית לפגוע באף אחד ואני לא יאחל לאף אחד לחלום ולדמיין לא כזה עולם וכאלה חיים ...חלומות מתוקים ...."

תודה , אתה מדהים תודה שאתה מזכיר לי תמיד את מה שצריך כדי לא ליפול לתהום זה אכן מקום אחר ..גם אם נמוך בכל זאת גבוה יותר.