היא רוצה שנקבע תאריך

ואני לא מוכנה לזה.. לפחות לא כרגע. אז אולי אנחנו מדברות על זה אבל אני לא באמת רואה או מאימנה שזה יקרה

הי חנה, אני חושבת שאני ממש מבינה אותך.עם כל מה שחווויתי עם "הפרידה" - בעצם נטישה נוראית מהפסיכו' ההיא. זוכרת? זה כאב לי בכאב שלא הרפה במשך שנתיים. דווקא רק אחרי שהיא "סופסופ" עזבה את הארץ, ורק לאחר שאני ביקשתי ולמעשה שכנעתי את הפסיכי' +"המחליפה" ( האמת שמי שעזרה לי בזה יותר זאת פסיכיא' שאני נפגשת איתה. לא לטיפול תרופתי אלא שיחות, אבל לא אפרט כאן כי זה באמת סיפור ארוך כשלעצמו בכל הסיפור המורכב שלי גם ככה), בקיצור: רק אחרי שאותה פסיכו' נוטשת באה לפגישה מאד מאד קצרה איתי ובנוכחות הפסיכיא' ממש לפני שעזבה לחו"ל, רק אז הייתה לי הקלה ולאט לאט הכאב פחת. הוא עדיין עולה מידי פעם ברגעים, וקשה להתגבר על מעשים מסויימים "שמפתה" אותי לעשות, אבל אני כן מצליחה להחזיק ובעיקר לעבור הלאה= לשיקום חיי סופסופ מהטיפול הטראומטי. בכל מקרה, מה שרציתי לכתוב לך הוא: את תתגברי. אני באמת מאמינה בכך. ואני גם בטוחה שכאשר נפרדים כפי שצריך, בצורה מסודרת, ומתוך אהבה והערכה, גם אם כואב= זאת עדיין פרידה טובה. שתאפשר לך ללכת הלאה ולהתמקד בטיפול שהיא חושבת שמתאים לך. כפי שאת יודעת, זה טיפול שהומלץ גם לי והייתי ממש שמחה לנסותו למרות שגם אני כמוך הייתי נאלצת להיפרד הן מאותה "המחחליפה"- שכבר הפכה בעצם לפסיכו' שלי שאני אוהבת, והן מהפסיכיא' שמאד מאד תורמת לי וגם אותה אני אוהבת. אכשהו מכל מה ששמעת, השתכנעתי שזה טיפול ששווה בדיקה.ומלנסות אפאחד לא מת. יש רק מה להרוויח כאן. לכל היותר, אם לא תרגישי שאת בטיפול המתאים לך, אני בטוחה שתוכלי לשוחח איתה כעבור זמן לניסיון ואז אולי הדברים ייראו אחרת- לך וגם לה ותוכלו לשקול שנית. אבל רק אחרי שתנסי באמת. אגב, במאמר מוסגר: האהבה שעליה אני כותבת לפסיכו' ולפסיכיאט' אינה אותה אהבה שחשתי לפסיכו' הנוטשת. כנראה שהזמן והניסיון והכל יחד גורמים "לפעם השנייה" להיות שונה מהראשונה בעוצמות. ואולי זה לא רע.... אני תוהה על כך לעיתים קרובות. מעניין מה אודי חושב על זה? חנה, אחרי כל זה, אשמח אם תכתבי לי כאן או למייל שלי על הטיפול הזה. מאחלת לך שתצליחי להתמודד ושבסוף במבט לאחור הדרך תיראה לך קשה אך מספקת. כמי שהגיעה ביזע ודמעות ומאמץ- לפיסגה! סמבדי

אם יהיה לי איך ואם אצליח, אשתדל לספר לך על הטיפול.