. . . .

אני בטיפול כבר קרוב לארבע שנים. לאחרונה מרגישה שמשהו פשוט "לא זורם". הרבה בלאגן בפנים, מעט ממנו מגיע פגישות. וגם כאשר כן מגיע- היא כאילו לא באמת מצליחה להיות איתי. היא לא יורדת לעומקם של הדברים, מפספסת ולא תופסת את "קצות החוט" שאני שולחת אליה. אני באמת משתדלת, אבל צריכה שהיא תעזור לי לפתוח- שרק תזרוק את המילה או את השאלה הנכונה ומשם כבר אוכל להמשיך לבד. אבל היא לא עושה את זה. ולא שהיא לא מנסה- נראה לי שהיא פשוט לא מצליחה. ואין גרוע מזה, מבחינתי. כבר עדיף שתהיה אטומה ולא מכוונת אליי מראש ובכוונה תחילה, מאשר שתשתדל ולא תצליח. מעבר לזה, לפעמים היא שוכחת פרטים (שאני מחשיבה ל) משמעותיים, שכבר דיברתי וסיפרתי עליהם אפילו מספר פעמים, וזה עושה לי כל כך רע. לא מדברת על פרטים אינפורמטיביים (אני באמת לא מצפה שתזכור את כולם), אבל איך היא מסוגלת לשכוח אירועים ונסיבות שקשורים לרגשות קשים וכואבים שלי? פתאום, בבת אחת, אני מרגישה כאילו אני יושבת מול בן אדם זר ולא מבינה איך נקלעתי לחדר הזה. ממש מתבלבלת לרגע ותוהה אם באמת אנחנו מכירות כבר ארבע שנים, או שאולי רק דמיינתי את כל המפגשים איתה עד היום. מה הרגשתי במהלך השנים איתה עד כה? לא כל כך יודעת. רק יודעת שלא חשתי מתוסכלת ומאוכזבת כמו שאני מרגישה בזמן האחרון. יכול להיות שמיציתי? שהיא מיצתה, וכל הנ"ל הוא לא רק שלי אלא גם ביטוי לעייפות שלה ממני? ברור לי שאצטרך לדבר איתה על זה, אבל בינתיים ועד שאאזור מספיק אומץ- אשמח לאיזו התייחסות או שיקוף של הדברים. תודה.