אודי..

אני צריכה שתעשה לי קצת סדר... אפשר?.. אני מתקשה להיפתח רגשית למטפל שלי בחודשים האחרונים, לא כי אני רוצה להוכיח לו או לי שהטיפול מפרק... אולי כדי להוכיח לעצמי ולו שאני לא נפתחת אליו רגשית יותר מידיי. שזה קשר קרוב אבל עדיין רחוק מאוד..שאף אחד לא יתקרב אליי מידיי... ובשנתיים הראשונות של הטיפול הוא היה מאוד קרוב...מנסה להתקרב, אומר מילים טובות תמיד, אומר שהוא תמיד בשבילי, מילים מאוד טובות. ואני הצלחתי לקבל אותם, אבל מאוד חלקית.. היה לי קשה להכיל את זה, וכל צעד שהתקרבנו הייתי מבקשת להפסיק את הטיפול מסיבות כאלה ואחרות, ואז היינו עוסקים המון אם לעזוב או לא.. ועכשיו. זה מכוון. הוא מתרחק. לא אומר שום מילה טובה.. פעם בכמה חודשים איזה מילה קטנה.. ואתמול הוא אמר לי את זה ישירות. שזה נכון כך.. שהוא גם לא תמיד בשבילי. וגם כשקשה לי הוא לא תמיד בשבילי. ואם הוא לא יכול, הוא לא ינסה למצוא דרך, פשוט צריכה לקבל את זה. ובפגישה שלנו- יכולה לספר מה היה. זה מבלבל אותי. ככה זה אמור להיות?????? כי תמיד חשבתי/הרגשתי/הייתי זקוקה להרגיש- שהוא תמיד יהיה שם בשבילי. שזה המשמעות של הטיפול הזה איתו. שיהיה מישהו אחר בעולם (גם אם משלמת על זה), שיהיה שם בשבילי. כשקרה לי משהו קשה, וכשקורה לי משהו משמח ומשמעותי... ואני לא מתכוונת בקונקרטי. כי זה מציאות החיים. לפעמים אי אפשר באותו רגע, יום... אבל אם יש רצון לזה, אז גם כשלא מסתדר באותו יום, או באותו אופן שרציתי, אז אפשר למצוא דרך של משהו אחר של להיות איתי.... וזה לא שאני מבקשת להוסיף פגישה כל שבוע, זה קורה פעם באיזה שלושה-ארבעה חודשים, ולפעמים גם יותר... אבל זה בעצם לא הקונקרטי! זה התחושה בכלל שהוא נותן לי! ככה זה אמור להיות??? אני מבולבלת......