היי אודי יקר...

קודם כל, רציתי להגיד לך תודה על הפעם ההיא.. שהרגשתי שאתה נותן לי ביקורת, ואתה הסברת והבהרת.. אני שמחה ששאלתי ולא יצרתי סרטים בראש שלי. ואודי, אני כן בכיתי למטפל שלי, ודיי הרבה. באופנים וזמנים שונים. פשוט עכשיו הכאב הוא לא מתפרץ כזה, הוא כאב פנימי ועמוק שממלא הרבה חלקים בי.. ההזדקקות לקשר יותר קרוב. ושזה לא קורה בפועל. הוא יודע שקשה לי, לצערי גם פיזית, צץ משהו חדש...:( וגם קשה נפשית עם כל זה ובכלל. ואמרתי לו שקשה לי, שבוכה בלי סוף, ומבקשת להקדים את הפגישה, או להוסיף, והוא ענה שלא יכול.. לא שאל מה איתי, מה עובר עליי.. וזה כואב אודי. אני עכשיו נותנת דוגמא נקודתית. אבל זה תחושה שכבר הרבה זמן איתי. שרוצה שיהיה קצת יותר. שידאג לי כמו בהתחלה של הטיפול. שהוא יודע שבבדיקות קשות- שיתעניין לשלומי.. שישאל מה בכלל קורה לי. זה כבר לא כעס. זה פשוט כואב, לגלות שאתה לבד בסופו של דבר... רחל.