היי אודי...

לא בוחרת להיעלם.. ורוצה להגיד לך.. היה לי קצת קשה כשכתבת לי "את אכן מחפשת תמיד את החסר (ותמיד תמצאי. כולנו תמיד נמצא...)" התכוונת שאני מחפשת את החסר יותר מכל אדם אחר בעולם? זה אולי נכון..:( אבל גם אולי לא נכון..:( אני לא מחפשת שחסר. לפעמים באמת חסר. או בגלל שהיה חסר כל כך הרבה ובגלל שנפגעתי בחיים בכלל, אז כל דבר קשה שקורה מקפיץ אותי עם המטפל... אבל לא ברמות של פעם..:( נראה לי שבעיקר זאת הפרשנות שלי לכל מה שקורה. זה בעיניים שלי. זה עצוב. אתה יודע? אני בונה סרטים ש"לא אכפת למטפל שלי ממני", ש"נמאס לו ממני", ש"שהוא פוגע", "לא רואה אותי ואת הצרכים שלי".. אבל בפגישה האחרונה חסמתי אותו. אותי. לא נתתי מקום וחלל פנוי שהוא יוכל בכלל להגיד משהו. קבעתי לו עובדות. ואמרתי שלא רוצה לדבר על זה, ורוצה שנהיה בקשר כמו רופא רגיל ומישהו שבא לקבל עזרה. חסמתי אותו. חסמתי אותי. חסמתי מלשמוע מילים שאולי היו טובות, וגם חסמתי מלשמוע מילים שאולי היו כואבות אבל היו אמת.. אני לא אוהבת שאני ככה........ אבל אני ככה כרגע... רחל.