אודי,

מה שלומך אודי יקר?.. אני רוצה לשאול אותך משהו שממש חשוב לי, ואשמח לתשובה. אני מרגישה שמבחינת עצמי- הצלחתי להגיע למקום בטיפול ששיתפתי את המטפל שלי בכל הדברים המשמעותיים שהיו בחיים שלי. היינו קרובים, היינו רחוקים, וכרגע בינינו קשר - הוא לא קרוב ורגשי מידיי, וגם לא רחוק. משהו באמצע. ואני רוצה להישאר במקום הזה. שנסתכל רק על מה שקורה בחיים שלי ואיך מקדמת אותם. בלי קשר לקשר בינינו. שאלמד את עצמי לא לצפות ממנו לכלום - לא למילים טובות, או עידוד וחיזוק, (חיבוק - זה לא משהו קונקרטי בכלל בינינו..מדברת רק על מילים ותוכן..), כי זה בכלל לא ה-ISSUE. שגם אם יהיה חסר - זה לא יזיז לי. כי דיברתי על זה שוב ושוב (ושוב) ולא השתנה כלום. ואני כבר למדתי לעשות את זה תקופה ארוכה. שהקשר יהיה כמו שבאה לרופא טוב ומדברת איתו. כן, יש קשר קרוב. אבל לא מידיי. זה נכון אודי? להתנהל ככה בטיפול? מה אתה חושב? ואם לא - אז מה כן???? להתחנן שוב ושוב למשהו שהוא לא מחזק אותי? להרגיש חסרה?? לכעוס ולכאוב שזה ככה? להיזכר באבא ואמא - שהיו גם כך, כמו שהוא היום איתי? וזה לא משהו בי שגרם להורים שלי להתנהג ככה אליי - זה עם כל הילדים במשפחה שלי... אודי - מה אתה אומר??? רחל.