מיקה.

עוררת אצלי משהו עם הנושא של הבת והמשנענת- אני לא יודעת להיות משענת. אמא שלי לא הייתה משענת שנאתי אותה ופחדתי ממנה. גם היום היא ביקורתית , רעה , אנטיפטית, ולא נעים לי בחברתה. כן ושונאת אותה שהיא הייתה אמא שאפשר לפנות אליה ולהפסיק את הכל ובמקום זה לפחד ולהמשיך ללכת מהפחד שהם יגלו להורים . וגילוי כזה היה גורר אלימות קשה מאד . לעולם לא הרמתי יד על הבת שלי ולעולם לא אעשה זאת , אני מנסה להיות זמינה לה ולחזק אותה גם שהיא טועה. אבל להיות המשענת שלה ? הלוואי. אני מפחדת עליה נורא. נורא פחדתי שהבנתי שיש לי בת.

יקרה, אני מאוד מזדהה איתך! גם אני שגיליתי שיש לי בת, התבאסתי...תמיד רציתי בן. כי פחדתי שהבת שלי לא תאהב אותי ושאני אריב איתה כל הזמן ולא נסתדר.. אבל בסופו של יום ולמרות ההתחצפויות הקטנות והעובדה שאנחנו לא הכי מסתדרות, בסופו של יום ..היא צריכה אותי..והאהבה שלי חשובה לה מאוד. ואפילו הכרחית. בבקשה תיזכרי כמה אנחנו היינו צריכות את האימהות שלנו..גם לי מאוד עצוב שאמא שלי לא הייתה שם בשבילי כשהייתי צריכה...אולי בגלל זה יש לנו מין רגשות כאלו מיוחדים כלפי המטפלות שלנו