דיאלוג
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הי אודי, אני מקווה שזה בסדר לנהל את הדיאלוגים האלה איתך. משהו בי מחפש נקודות מגע. אלה קיימות בטיפול כמובן אבל כנראה שהצורך הוא עצום כמו גם הרצון לבדוק שאני מסוגלת לנהל דיאלוג מחוץ למסגרת הטיפולית. היום יצאתי מהמיטה. אמנם באמצעים הרסניים אבל יצאתי. קיימתי שגרה שכללה גם פגישה טיפולית. משהו בי מנסה להגיע לאמיתות על מערכת היחסים הזו וכך אני מוצאת את עצמי מובילה אותו שוב ושוב לנקודה שאין זו מערכת יחסים אמיתית כי אם תלותית והיררכית, שבה המילה דאגה מוגבלת לזמן ולמקום כמוה כל רגש אחר בתוך המיקרוקוסמוס הזה שחי בזמן קצוב, מקום נתון ומאחוריו נסגרת דלת. וזה מובן לי לגמרי שאין המטפל יכול לשקוע בדאגה מתמדת או להסחף ברגשותיו כי אז לא יהא זה טיפול. אבל זה לא נאצר במפורש. מטפל לא אומר אני דואג לך בגבולות ומגבלות הטיפול. בסוף השבוע אני מכבה את כפתור הרגש הזה שמחובר אלייך ואיני דואג לך כי אני נח. אז מה שמטריד אותי בעצם היא העובדה.שזה.לא נאמר כך כפשוטו למרות שהכל מוביל לשם. דיברנו על זה היום. עוד קשה התחושה שעצמת הרגשות אותן אני חווה אינה עוברת, כאילו אני מתפתלת מכאבים.נוראיים והוא יושב נינוח ושווה נפש בכורסתו. כך מתעצמת תחושת הקשר-לא-קשר. אני מוצאת שכל זה מבלבל. תודה שירה
הי שירה, זה אכן מבלבל מאוד. אני מוצא שזה מקביל ודומה לרעיון שיש אנשים שלא מוכנים לקבל עליהם את ההלוואה של החיים כי אינם מוכנים לשלם את החוב של המוות (איני זוכר מי אמר זאת, אבל אני יכול לברר...). המציאות שלנו מוגבלת. תמיד. ועדיין - יכול להיות בה המון המון יש. אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
