דכאון קשה

אני סובל מדכאון כבר עשר שנים, אבל זה בגלל ההפרעה הגבולית שלי ז.א. החיים שלי קשים לא סתם דכאון מעצמו. התרופות נוגדי דכאון [פרוזק למיקטל וכו'] לא משפרות את מצבי, ושוב לדעתי כי 'החיים שלי קשים' לא משהו במוח. בכל אופן גם כשהם עוזרים זה לחודש חודשיים ושוב הכל חוזר. אני לא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי. מה פירוש לא מוכן? ודאי ניסיתי הייתי בדינמי בסיביטי וכו', וכן בתקופה שהייתי בבית חולים היו לי שיחות, אבל כמו כל הדברים שלי בחיים אני לא מסוגל להתמיד, אני נשבר מכל תסכול וכל בעיה, אך בעיקר קשה לי מאד טיפול ולשנות את האישיות שלי. גם מבחינה תעסוקתית, אני לא מסוגל להתמיד יותר מחודשיים [אגב, לדעתי זה הרבה.] אז אני כל הזמן 'מעביר את הזמן' חשוב לציין אני לא במיטה אבל אני מרגיש ריקנות איומה. נוסף על כל הדכאון הנורא הזה, יש לי כל הזמן חיכוכים מרים עם הצוות בהוסטל ואני בהחלט חושב שזה מההפרע' אישיות [כי בדר"כ על דכאון מרחמים], אומרים לי אז תלך לטיפול. אבל כאמור, לא תרופות יעזרו לי, ואני לא הולך לטיפול בשום אופן, אחרי כל הנסיונות שעשיתי כבר. יש לי קצת מחשבות אובדניות, אז לבסוף יקחו אותי לאשפוז. ובבית חולים, מה הם יציעו לי?? שוב שטיפות מוח? אני שואל בכנות,

אביב אתה שם לב שקשה לך להתמיד..זהו חלק מהעניין של הפרעת האישיות.. נסה להתמיד ...גם בטיפול!

בספרות הרפואית כתוב על הפא"ג: למרבה הצער, מרבית הטיפולים הפסיכולוגיים המקובלים אינם מראים יעילות ברורה. מטופלים רבים נושרים מטיפול, מחליפים מטפלים, ומקבלים תרופות פסיכיאטריות רבות עם תחלופת תרופות גבוהה. ז.א.הטיפול עצמו לא מסוגל לטפל???