חבר בדיכאון משמעותי

היי, הכרתי לאחרונה אדם מקסים ונחמד ביותר. הוא בן 17.5, תלמיד י"ב. עד מהרה התברר לי שהוא נמצא במשבר עמוק, סובל מאוד: הוא בדיכאון, בעיני רציני ביותר. הוא חש עצב גדול. הוא אמר לי שאחד הדברים שקשים לו הוא שהכל תלוי בו. ניסיתי להסביר לו שאני פה בשביל לעזור, אבל עד מהרה התחוור לי שהוא כמעט לא מוכן לעזור לעצמו. הוא אומר: "אף אחד לא יכול לעזור לי, וגם אני לא יכול לעזור לעצמי". כשאמרתי לו שהוא כן יכול לעזור לעצמו (אני חושב שהוא יכול לעשות את זה על-ידי פנייה לפסיכיאטר ונטילת כדורים שהפסיכיאטר יתן לו, מתוך הנחה שהפסיכיאטר יתן לו כדורים), והסברתי לו איך (פנייה לפסיכיאטר), הוא רק אמר שלא, הוא לא יכול לעזור לעצמו. הוא גם ממש לא יודע לשים את האצבע על הדברים שגורמים לו לדכאון. לדעתי - זה בגלל שאין דברים גדולים מדי שכאלה. אני טיפה מתמצא בתחום הרפואה (מתוך עניין אישי), ואני יודע שלפעמים יש מחסור בנוירוטרנסמיטרים במוח שגורם לדכאון. ניסיתי להסביר לו שלהבנתי לפחות, יכול להיות שאין ממש מאורע בחיים שגורם לו לדכאון, אלא שפשוט יש לו מחסור בכימיקלים במוח - כימיקלים שקיימים אצל רובנו בכמות גדולה יותר וגורמים לנו לראות דברים בצורה ורודה הרבה יותר - ואצלו קיימים בכמות מעטה מדי. לכן, ניסיתי מאוד לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר, ושאם אותו פסיכיאטר יתן לו תרופות - שינסה לקחת אותן. הוא גם מפחד משום מה מהתמכרות לתרופות האלה, אפילו שגם אני וגם פסיכיאטרית שהוא היה אצלה בעבר (והמליצה לו על תרופות - אבל הוא סירב) הסברנו לו שאלה לא תרופות שאפשר להתמכר אליהן. הוא בסה"כ מבין את זה, אבל הפחד אצלו לא רציונלי, לא הגיוני. ניסיתי שוב ושוב לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר, ולמרות שהוא לא יכול היה לתת לי סיבה טובה ל"למה לא ללכת לפסיכיאטר", היה ברור לי ולו שהוא לא מתכוון לעשות את זה. הוא נורא נורא מפחד מלקבל החלטות בחיים, מלעשות משהו שהוא טיפונת מחוץ לשגרה שלו. צריך לומר שבעיני הוא גם חסר ביטחון עצמי, אולי אפילו על סף החרדה: כשהוא מדבר עם מישהו, הוא לא מסתכל עליו (אם כבר, הוא מסתכל על אותו אדם רק כאשר אותו אדם הוא זה שמדבר באותו רגע). הוא רועד - ונוירולוגית אמרה לו שזה ככל הנראה בגלל חרדה, אבל שלחה אותו לבצע בדיקת דם. עברו 3 חודשים והוא עוד לא ביצע אותה. הוא כן הולך לפסיכולוג מזה כחודש וחצי, אבל בינתיים אין שום שיפור. איכשהו יש לי תחושה שאם הוא לא יגע בשורש הבעיה - כשהתחושה שלי (אם כי אני בהחלט לא רופא) היא ששורש הבעיה נמצא במחסור בנוירוטרנסימטרים במוח - הוא לא יצליח לפתור אותה. ולכן, אני בספק גדול אם טיפול פסיכותראפי, או כל טיפול אחר שמתבסס על דיבור בלבד (או דברים דומים), יוכל לעזור לו. בכל אופן - חודש וחצי אצל פסיכולוג פרטי ואין כל שיפור. הוא עצוב, עצוב, עצוב. הוא מגיע לפעמים לבכי. קשה לי לראות בן אדם כל-כך מקסים וכל-כך טוב שסובל כל-כך. ומצד שני: לא נראה שהוא ממש מוכן לעזור לעצמו. אמרתי לו שאם הייתי יכול הייתי פותח לו את הפה וזורק פנימה כדור נגד דיכאון. כי הוא במצב פרדוקסלי: רוצה לצאת מהדיכאון, אבל חלק מהבעיה (כפי שזה נראה לי) היא שהוא לא מוכן לעשות צעדים שהם לא פשוטים עבורו, אבל כאלה שיכולים לגרום לכך שיצא מהדכאון. מדובר בבחור צעיר, במיטב שנותיו - ושוב, אדם שפשוט לא מגיע לו לסבול, בטח שלא ככה. אני פשוט תוהה: מה עושים?

ארז יקר מעשיך ודבריך ראויים להערכה. מאידך.הנסיון לקשור אותו לטיפול תרופתי מראש עלול להסתיים בכשלון בשל ההתנגדות הרבה שהנושא מעורר אצלו. די לשמור איתו על קשר חברי טוב ולחברו לפסיכיאטר גם ללא הטיפול התרופתי עשויה ליצור ברית טיפולית עם הרופא שממנה תתפתח הגישה הטיפולית.