תקווה

שלום, נכנסתי לפורום הזה מתוך נוסטלגיה.. קראתי חלק מההודעות פה ואני כ"כ מזהה ומזדהה עם הכאב, חוסר האונים,הסבל והייאוש. אני כבר בת 33 היום אבל סבלתי מבולמיה קשה בשנות ה- 20 שלי. במשך 3 שנים לא סיפרתי דבר. לא למשפחה, לא לחברים - הייתי מבודדת לחלוטין בתוך הבור העצום שנפלתי / הפלתי עצמי לתוכו. הייתי מקיאה פעמים רבות ביום, חושבת על המשקל שלי ללא הפסקה, נשקלת לפחות פעמיים ביום, עושה ספורט 7 ימים בשבוע שעות וקילומטרים של ריצה בחדר כושר ואז הולכת לסופר, קונה עוגות, גלידות, ממתקים, בורקסים ומקיאה הכל ולאחר התאוששות יוצאת לעוד הליכה , במהלכה כמעט הייתי מתעלפת מתשישות, הייתי מכניסה מברשות שיניים לגרון, כפיות ,אחרי שכבר כל האגרוף לא גרם לי להקיא יותר - הכל בחיי היה סביב דימוי הגוף הירוד שלי. כל השאר, הוזנח. עד שכבר לא יכולתי יותר. הייתי כ"כ עצובה ומפוחדת, כ"כ אבודה. התחלתי לספר, קודם לאחי, אחר כך כל המשפחה ידעה והתגייסה לעזור לי. נכנסתי לקבוצת תמיכה נהדרת בבית חולים, למרות שלא ממש רציתי ופחדתי, אבל הבנתי שאם אני רוצה לצאת מזה בחיים אני חייבת להיות אמיצה. לאחר טיפול קבוצתי, אישי + תזונאית נפלאה ובשילוב של טיפול תרופתי, התחלתי לראות את האור שבקצה המנהרה. במקביל פגשתי את בן זוגי כיום, אדם נפלא ורגיש שתמך בי בצורה מדהימה. מה שגרם לכך שכיום אני בריאה, מתפקדת וחיה עם משקלי בשלום (לא רזונת וגם בכלל לא מלאה) - היא העובדה שהבנתי שיש רקע להפרעה, סיבה אישית, פיכולוגית, טראומה שעוברים. הפרעת האכילה היא רק הביטוי הקיצוני שלה - וברגע ש"עושים שלום" עם הסיבות האמיתיות למצוקה האיומה, הכל כבר נעשה יותר קל. אני מאחלת, מכל הלב, לכל הנפשות האבודות והכואבות, בריאות ונחת, הבנה ומודעות ושסיבלן יוקל במהרה. זה אפשרי! צריך לאפשר לעצמך להבין זאת ולאפשר לסביבה הקרובה שאוהבת אותך לעזור - לבד, קשה מאד לצאת מזה. באהבה ובתקווה רבה, הדס