ללמוד לחיות ללא אהבה

אחרי לא מעט מערכות יחסים, ואפילו רבות מאוד( משחר ילדותי ועד עצם היום הזה, עד לפני זמן מה), אני מוצא את עצמי במחשבות והרהורים.חיים סביב השעון- עבודה, לימודים (בזמן הקרוב אני מתחיל שנה שניה לתואר שני בלימודים אקדמיים דורשניים במקצוע מאוד דורשני).הזמן היחידי בו נשאר לי זמן "לנשום" הוא סופי שבוע שבהם בזמן האחרון אני נמצא די לבד וזאת מבחירה אישית ( ולפעמים מצב כפוי ולא רצוני). טוב לי ולא טוב לי עם הלבד, יחס די אמביוולנטי. עד לפני מספר שנים עמדתי להינשא שוב ( הייתי נשוי אף קודם ולא פעם אחת). הלימודים, החברה הסטודנטיאלית, האוירה של ימי האוניברסיטה שכה חסרו לי משך שנים רבות, כל אלו מחפים על החיסרון בזוגיות ובמערכת יחסים. אבל, וכאן האבל הגדול: האם אני אמור להסתפק בקיים ולשים את הניסיונות למצוא זוגיות בסדר עדיפות שני?( אני לא חי טוב גם עם עובדה זו שכרגע היא מצב שנכפה ולא מצב רצוני). טוב לי מאוד במקום בו אני נמצא היום- טוב ולא טוב כי זה לא מושלם. אין מושלם ואני מודע לכך אך הייתי מגדיר את עצמי כאדם של שחור ולבן. אם אני מתמסר למשהו, ההתמסרות היא מוחלטת וטוטאלית. לא טוב לי ואפילו רע לי ( רע לי מאוד) עם כל הנושא של בנות זוג מזדמנות. זה לא אני אך זהו המצב שנכפה עלי בהעדר משהו אחר, יציב יותר. היכן גבול האמצע? עבודה? לימודים קשים אך מאוד מאתגרים, הן מהבחינה הלימודית והן מבחינת הסביבה בה אני נמצא שהיא סביבה אקדמית, חברה שמעלה את סף האינטיליגנציה והאתגר האינטלקטואלי, אך זה בא על חשבון זוגיות. האם ניתן לשלב בין כל אלו מבלי שארגיש שאני מפספס משהו? אולי באיזשהו מקום הייתי מוותר על חלק מהעיסוקים לטובת זוגיות, אך מי מבטיח לי שאם אמצא זוגיות שבהתחלה תהיה לרוחי ואח"כ אתאכזב? אם זה יקרה, הרי אאבד את המומנטום שצברתי בשנתיים האחרונות ואז מה? אצטרך להתחיל הכל מחדש? זה יהיה קשה וחבל. מצד שני, אם אותה בת זוג שאמצא תהיה הכל בשבילי( ואני בשבילה) , אני מוכן( בדעה צלולה) למצוא את האיזון בין כל המרכיבים אפילו שאצטרך לוותר על מספר דברים כמו למשל, צמצום שעות עבודה ופריסה של הזמן לקבלת התואר באופן כזה שלא אסיים את התואר בעוד שנתיים ( לא כולל ההתמחות), אלא תוך שלוש שנים- באמת שלא יקרה כלום- אף אחד לא רודף אחרי. מה דעתך?