זוגיות

שלום לכם, אני קצת מבולבלת עם עצמי והייתי רוצה לשמוע חוות דעת מקצועית, חיצונית... אני בחורה נאה מאוד, מחוזרת כל חיי, יותר מידי מחוזרת. היו לי 2 קשרים רציניים בימי נעוריי המאוחרים(9 חודשים ושנה +). נכנסתי לתואר החיים הסטודנטיאלים - יצאתי עם המון בחורים. אני עקבית בדבר אחד- ניצוץ/ מסתמן כפוטנציאל- התחלה-כיף/ ריגוש- המשך: אני רוצה -הוא לא. הוא רוצה- אני לא. טווח של יחסים שבועיים-חודשיים וחצי. בגיל 12 איבדתי אבא, אני לא יודעת אם זה קשור, אבל היתה לי ילדות יפיפייה, משפחה טובה ואוהבת. החיים השתנו ביום אחד. בנוסף, היה לי איזשהו מקרה לא נעים עם בחור שגרם לי לא לרצות לצאת עם בחורים זמן מה. אני יודעת שיש בחורים טובים בחוץ, ואני כן, מסוגלת לתת אמון בחלקם. אבל כן,החיים הובילו לבנייה של מחסומים ומגדלים סביבי.אני לא מפחדת להפגע... אולי אני מפחדת מאנטימיות או יותר מכך- ממחוייבות. ולא ברור לי למה. היום! יש לי בחור טוב, שאוהב אותי מאוד מאוד, משקיע, מחבק, דואג, חכם, לומד... בחור שטיילתי איתו לפני שנה וחצי במזרח, גרנו כחודש וחצי ביחד בין לאוס, ויאטנם ותאילנד. התחלנו יחסים יפים. חזרתי לארץ הוא חיכה לי בשדה, הכל נעלם, חתכתי איתו. כעבור שנה וחצי שנשארנו ידידים הערכתי, התגעגעתי, רציתי לתת צאנס. הוא הסכים. בחודשיים האחרונים אנחנו זוג לכל דבר ועניין. בשבועיים האחרונים שוב היצר ההרסני הזה, המחשבות שאולי זה לא אהבה, התהיות על האם זה מקומי, האם זה לנצח, התחושה שמרגישה לי שאני כבר לא נופלת מנוכחותו או מזה שהוא לא בנוכחותי... האם זה טבעי? האם עלי להסיק שאם הלב שלי לא מצליח להרגיש עליי לעזוב? גם במחיר של בחור טוב שספק גדול אם אמצא בחוץ כמוהו הריי כל החיים שלי לא מצאתי ויצאתי עם לא מעט... מה הייתם עושים במקומי? נותנים לזה עוד צאנס או מבינים שאולי אני מנסה קצת בכוח להשיג זוגיות? אני בת 26, הדבר שאני הכי כמהה לו זוגיות טובה והקמת תא משפחתי משלי. אבל אני פשוט מתוסכלת מהעובדת שייתכן ומעולם לא אהבתי באמת... ואולי אני פשוט לא יודעת מהי אהבה.