תחושת החמצה בקריירה

שלום, אני בת 35 נשואה + 1. יש לי תואר במדעי החברה ולאחר מכן למדתי תואר ראשון נוסף בהצטיינות. הבעיה היא שאת שני התארים למדתי לא מהשיקולים של "הכוונה מקצועית" שלא ערכתי בשום מכון אלא משיקולים רגעיים ולא כל כך רלוונטיים כמו למשל בתואר הראשון למדתי כי חברותי למדו תואר זה שאינו מקנה לי כלום מבחינת הפרקטיקה, או שחשבתי שזה ערך בפני עצמו רק ללמוד באוניברסיטה (בהעדר הכוונה מהבית, סביבה קרובה). את התואר הנוסף למדתי כי רציתי לתקן את הטעות של התואר הראשון אך לא שאלתי את עצמי האם אני אוהב את המקצוע לאחר שאלמד? לא חשבתי על זה. נכנסתי לזה במלוא הכח. הכישורים שלי הם אחרים לגמרי, אני אוהבת ספורט בכלל, היתי ספורטאית מצטיינת כל שנות לימודי בביה"ס, כיתת ספורט, נבחרת אתלטיקה, משלחת לחו"ל, המון מדליות וכו'. מדוע לא פניתי לתחום זה? עקב קשיים אובייקטיביים במשפחה, בעיות כלכליות, משפחה גדולה ובהעדר כתובת להתיעץ עמה בגיל שכולם בוחרים להם דרך אני התמקדתי בבעיות שהיו במשפחה ואני חשה רצון עז (לא רציונלי בעליל) להחזיר את הגלגל אחורה. כיום אני עובדת אך בעבודתי אין תקשורת עם אנשים, אלא רק עם מסמכים, דבר הקשה לי, אני אדם נמרץ, אוהב קשר ואינטראקציה עם הזולת. במאמר מוסגר אציין כי קראתי את הפרוצדורה של הכוונה מקצועית שמומלצת כאן. אך איני צריכה זאת כיוון שאני יודעת בדיוק מה היתי רוצה לעשות. ולא רק בתחום הספורט. היתי למשל רוצה לעבוד בארגונים ציבוריים כגון משטרה, צבא בתפקידי קצונה למשל. אך כאמור איני יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. ומכאן התסכול שלי. אני חיה כל יום בתחושת החמצה, שהעבודה שלי אינה לוקחת ממני את המאגרים העצומים שיש לי לתת. הגם שמדובר בעבודה עם השכל בלבד. אשמח למשוב ולעצה תודה

אני שומעת על מרץ רב ורצון עז להפעיל אתהאנרגיה הגופנית, אין ספק שמי שרגיל לספורט קשה לו להמנע מכך ולכן רצוי שתשאירי את הספורט לעיסוק משני הן כתחביב והן כמקצוע משני. ולחלק השני מה מפריע לך להציע עצמך לעבודה בכוחות המשטרה הרי הן צריכים מקצועות מגוונים .נסי וראי עד מראש מניחה שזה לא מתאים תני למעסיקים .