מיואשת...

שלום רב, אתעלם מהנושא הלאומי-ערכי, ואגע בתהליך הפסיכולוגי של חיים בתחושה הפסימית-דיכאונית. תחילה אבהיר: 1. לחץ הוא עניין יחסי. מה שלא מורגלים אליו - מלחיץ. אבל, בתמיכה ראויה, אפשר להתרגל לחלק גדול מהדברים בעולמנו, שנתפסו כזרים ומאיימים. 2. מה שנתפס כשלילי - מלחיץ. אבל יש מה שנקרא שינוי עמדות, והתיחסות לדברים יכולה להשתנות, בעיקר לאחר התנסות אישית חוויתית, או עקב השוואה חברתית עם אחרים ועמדותיהם. 3. תנאי גידול, וגם גינטיקה מייצרים כאלו מביננו שאמונתם בגורל גדולה, כולל מפעל הפייס, וכאלו שאמונת ב'עצמי' שלהם גדולה. עבודה אישית -פסיכולוגית יכולה להפוך את היוצרות. וכעת אומר, שהקושי שלך אינו דבר שהכרחי להמשיך ולשהות בו, ויתכן שהוא חריךף על רקע רגשי אחר שקשור לחתונתך המתקרבת, והוא יכול להיות מעובד ומרוכך, וטוב תעשי אם תסתייעי בסיוע מקצועי. כדאי שתתחשבי בנתונים הבאים, כדי לראות כמה אופציות שפתוחות בפנייך: 1. עבודה בתעריפי מינימום קיימת ברוב אזורי הארץ, ובגילך זו שאלה של נכונות לקבל אותה, יותר מאשר למצוא אותה, כך שכנראה וכן יש לך אלטרנטיבות. יעוץ תעסוקתי ממוקד יאפשר לך למצוא משהו חליפי לעבודתך, או לשנות משהו בסגנון הנוכחי של פעילותך כעת. 2. כלכלית, ממש לא כדאי לרכוש דירה, ועדיף לשכור. זוגות צעירים באירופה ובארה"ב, ולא רק צעירים, בכלל לא רואים בזה בעייה. אין רע בלהתרגל לזה. עדיף להשקיע בגילך בלימודים, ולא בבלטות. 3. תפקיד הבנקים אינו לעזור, אלא להתניע את גלגלי הכלכלה, ולהשאר רווחיים. המציאות הקיימת של מתן אשראי נדיב (אוברדראפט) בגובה שתיים ושלוש משכורות - דווקא מאד מסייעת למעוטי הכנסה. נכון שיש ריבית גבוהה לשלם, אבל באף מקום בעולם אין דבר כזה "לדבר עם המנהל שיאשר את הצ'ק" - ולציבור הרחב זה מנגנון חילוץ לא רע בכלל. כל טוב, ד"ר יוסי אברהם