האם אני יכולה לטפל?

שלום רב לכם ולכן לכל דעה מקצועית אודה. רכשתי השכלה של תואר שלישי בתחם מדעי החברה. במהלך חיי עבדתי בעבודות טיפול רבות בהתנדבות - כולל עבדוה התנדבותית עם חולי נפש. היום לאחר התמחותי ולאחר שהשגתי תואר שלישי באוניברסיטה ישראלית מוכרת, אני מרגישה שאני יכולה לעבוד עם אוכלוסייה שצריכה עזרה. האם ע"פ החוק מותר לי להגדיר את עצמי כמטפלת. מאחר ואין לי תואר בעו"ס וכיוב' האם עליי להתחיל ללמוד מהתחלה. אינני יודעת מה לעשות כי תחום ההתמחות שלי קשור בסיוע, כלומר עבודת הד"ר שלי נסבה סביב נושא שכרוך בטיפול אשמח לתשובתכם ולמתן ההגדרה הנכונה גם אם ארצה לעסוק בעזרה לזולת. תודה מקרב לב

החוק בארץ הוא פרוץ בעניין ההגדרת "מטפל". באופן עקרוני, כל אחד יכול "לטפל" - לדוגמא מטפלים רוחניים למיניהם (שחלקם מטפלים טובים מאד). השאלות הן האם את מרגישה מספיק מיומנת ומקצועית לקחת אחריות שכזו? זו שאלה שכמובן את צריכה לענות עליה. אם כן, אז חשוב לקבל הדרכה מקצועית. רוב העובדים הסוציאליים, בוודאי בתחום הפרטי, קונים הדרכות מעו"סים מדריכים. בנוסף יש את עניין הביטוח המקצועי. איני יודע אם יש ביטוח מקצועי ליועצים שלא למדו עבודה סוציאלית. לעובדים סוציאליים יש ביטוח מקצועי מיוחד שניתן לקנות. כמו כן, מבחינת היושר המקצועי (integrity) לדעתי יש בעיה עם המונח "מטפלת" מכיוון שלא עברת הכשרה טיפולית, אני מציע את המינוח "יועצת". שיהיה לך בהצלחה ומקווה שתעזרי לאנשים שיקרו בדרכך.

שלום לך השואלת, ולכל מי שמתעניין בטיפול רגשי נכונה העובדה המקוממת בעיני כי בארץ אין קריטריונים מובנים בדבר ההכשרה והתעודות הנדרשות לשם עיסוק בטיפול רגשי - פסיכותרפיה (כאמור לעיל גם בתחום הטיפול הרגשי-רפואי ההוליסטי הנושא פרוץ) . הסכנה הטמונה בכך היא השרלטנות- והמרחב של אנשים אשר לא עברו הכשרה מספקת וחסרים את הבסיס המקצועי המחוייב לצורך מתן מענה מותאם לצרכיו ולמצבו הנפשי של המטופל. העבודה טיפולית מצריכה בראש ובראשונה אחריות אישית ומקצועית, מי שמוצא עניין וחיבור לתחום ורוצה לעסוק בטיפול רגשי צריך להיות בעל יושרה פנימית והבנה אתית כי עליו לעבור הכשרה מקצועית ממושכת במוסדות אקדמאים מוכרים. הכשרה המצריכה השקעה של משאבים כלכליים וכן של זמן לא מבוטל בין 3 ל10 שנים בהתאם להתמחות- (גם בכדי לעבור תהליך אישי). לדעתי על מנת להיות איש טיפול איכותי - אין קיצורי דרך. אפשר לדמות זאת לציפיה שלנו כחברה - מאנשי מקצוע שונים בהם חיינו תלויים! כך למשל לא היינו רוצים טייס שייקח אותנו ואת ילדינו לחופשה מקסימה בחו"ל כאשר הכשרתו היא קורס טייס במטוס ריסוס או גרוע מכך שכל הבנתו נשענת על התעניינות וידע כללי בתעופה... (ראיתי סרט/ספר ונהניתי ואני חושב שאני מתאים לעסוק בזה...) כך גם לא היינו רוצים מהנדס גשרים או אדריכל שבונה את ביתנו, וגם לא עורך דין שאת ההתמחות שלו עשה על ידי צפייה בתוכניות T.V כ"פרקליטים" או "אלי מקביל..." וכו'... וודאי שלא היינו מוכנים כי הכלב/חתול שלנו יעבור ניתוח אצל מתנדב ב"צער בעלי חיים".. רק משום שהוא אדם חביב שאוהב בע"ח ורוצה לעזור. אם כן אני מקווה כי מהדוגמאות המושאלות האלו מעולמות מקצועיים שונים, ניתן להבין כי אנו סומכים על אנשי המקצוע בהם אנו נעזרים - ונותנים אמון בהם, זאת מתוקף ההכשרה המקצועית - אקדמאית וטכנית שעליהם לעבור על מנת לעסוק בתחום. אנו דורשים את הכשרתם הברורה ומכירים בחשיבות של הכשרה ממושכת וכן פיקוח וביקורת על עבודתם. אנו סומכים על המדינה כגורם מפקח ועל מוסדות ההכשרה שיקבלו לתחום את האנשים המתאימים ביותר לביצוע התפקיד ושייקנו להם את הכלים הדרושים על מנת לבצעו בצורה הטובה ביותר - משום שטעויות או היעדר מיומנות עלולות להיות הרות אסון. חיי אדם מונחים בידיהם - ועל כן הם מחוייבים לרמה אישית ומקצועית גבוהה ביותר. עליהם לקבל את ההכשרה לכך, לעמוד במיונים ומבחנים ולעבוד גם לאחר קבלת ההסמכה תחת פיקוח מקצועי. כל זאת על מנת להבטיח את איכות השירות שאנו כלקוחות מקבלים. אם כן בטיפול נפשי אמות המידה צריכות להיות זהות! חיי-אדם מונחים בידיו של המטפל! הפרט המגיע לטיפול (בין אם הוא ילד בסיכון, נפגע נפש, אשה מוכה, אב ללא משמורת בהליך גירושים וכד') זקוק וזכאי! לאיש מקצוע אשר עבר הכשרה מקצועית רצינית, שעבר בעצמו טיפול אישי ושמקבל הדרכה מאיש טיפול בכיר. כמו כן על איש הטיפול לעבוד בשנים הראשונות לכל הפחות בתוך מסגרת טיפולית/שיקומית/חינוכית/רפואית, בה האחריות הטיפולית מתחלקת בצוות רב מקצועי- המתייעץ ומספק גיבוי לעשייה, כך גם ישנו פיקוח על התהליך הטיפולי. בחברה רווחת התחושה כי על מנת להיות מטפל יספיקו: רגישות, יכולת הקשבה ומוטיבציה לעזור לאנשים. כל אלו תכונות חיוביות אשר עומדות במידה רבה בבסיס הבחירה לעסוק במקצוע, אך הן לא מספקות ככישורים מקצועיים פורמאליים. אם את מעוניינת לעסוק בטיפול באופן רציני ואתי, אני מציעה לך לבחון תוכניות הסבה שונות אשר יכירו לפחות בחלק מההשכלה שכבר רכשת. כפי שהתייחסת עבודה סוציאלית היא אופציה אחת, אך גם תחומים נוספים עשויים לעניין אותך, ויכולים לאפשר כניסה לתחום כגון: טיפול באומנות, פסיכודרמה, טיפול הנעזר בבע"ח, גינון טיפולי וכד'. יש לציין כי גם בתחומים אלו ההכשרות הנן מגוונות ויש מכללות פרטיות אשר שוב מקדמות שרלטנות ושיטחיות. יש לבחון באופן מעמיק מטעם מי התעודה המקצועית שתקבלי בסיום הלימודים ומהו מספר שעות ההכשרה המעשית והדרכה המחוייב מטעם התוכנית, (אם הדרישה נמוכה ביחס למקומות אחרים סביר כי התוכנית פחות טיפולית). כמו כן יש הכשרות נוספות כגון: גישור, קווצ'ינג, הנחיית קבוצות וכד'... אשר יכולים לקדם עשייה בתחומים הקרובים לעולם הטיפול. אולם אם את שבעה מלימודים... ואת מרגישה כי אין לך כיום האנרגיות/רצון להשקיע בתוכנית הכשרה ממושכת ותובענית, יש בהחלט מקום לאנשים איכותיים בתחומים נלווים לטיפול כגון: הדרכה בפנימיות/ הוסטלים , חונכות לאוכלוסיות מיוחדות או לילדים/מתבגרים בעלי קשיים בתפקוד ו/או בלימודים, הדרכת חוגים /קבוצות במסגרות טיפוליות / שיקומיות / חינוכיות. עבודה עם קשישים/ ניצולי שואה , ריכוז תרבות במתנ"סים, חינוך בלתי פורמאלי ועוד ועוד... לתפקידים אלו על פי רב לא נדרשת הכשרה מראש, אלא ניתן להשתלב בתוך המסגרות ולקבל הדרכה מטעם המקום בהתאם לאוכלוסייה ולצרכיה. תפקידים מעין אלו ניתן למצוא באתר שתיל - שירותי תמיכה וייעוץ לארגונים חברתיים. תשובתי אומנם ארוכה - אך זאת משום שיש לתת את הדעת על בחירה במקצוע טיפולי באופן כנה, בוגר ואחראי לכל הפחות עד שהמדינה תיצור גבולות ברורים יותר באמצעות חקיקה ותגדיר מי רשאי ומתאים לעסוק בפסיכותרפיה בהצלחה

גילי שלום, ראשית אני שמח על תגובתך היסודית והעמוקה. אני בהחלט מסכים עם רוח הדברים שכתבת. אני חושב שנגעת בנקודה כואבת ונכונה הנוגעת לפיקוח על מתן טיפול בארץ ובמסלול ההכשרה של המטפלים. עם זאת, סיום אקדמיה אנו מבטיח בהכרח את טיב איש הטיפול. ישנם בוגרי תארים מתקדמים ואף הכשרות טיפוליות כאלה ואחרות ולמרות זאת, אינם עומדים בסטנדרטים מקצועיים אלמנטאריים. הלימודים האקדמיים בהחלט נותנים כלים טיפוליים אך האדם עצמו עושה את הטיפול. לגבי חשיבות העבודה במקומות ציבוריים בשנים הראשונות כדי להתמקצע ולחלוק את האחריות הטיפולית, שוב אני מסכים איתך בהחלט. אך הדבר אינו מתרחש בפועל. מהיכרותי האישית את המערכות הציבוריות, לעיתים קרובות הסטדנרטים המקצועיים נמוכים ובמקרים רבים (רבים מידי) עובדים ללא הדרכה מכיוון שהמערכת אינה מספקת הדרכה כלל. מה שנותר לעובדים (כפי שאני עשיתי וממשיך לעשות) הוא להשתלם ולהתמקצע מכיסנו הפרטי על חשבון זמננו וזאת כדי להבטיח את התפתחותינו המקצועית. אני שמח על ההזדמנות שפתחת בהודעת לניהול הדיאלוג. הוא חשוב מאין כמוהו. בברכה, זיו