מבוכים ודרקונים

שלום גידי, סליחה שאני שוב פה (תרתי משמע...) שבוע הבא יש לי מבחן ואיתו התחילו שוב החרדות. המהלך הוא כמעט קבוע וחזרתי: בשלב הראשון אני מכחישה לא יודעת אפילו מתי התאריך ולא רוצה אפילו לדעת. אני בטוחה שאין לי סיכוי בו ואין לי שום סיבה לגשת משום שאני לא יודעת כלום ואין לי שום יכולת ללמוד ולשנן. אין לי סיכוי במבחנים אני יותר טיפוס של עבודות (שגם אותן אני לא מגישה...) אח"כ מתחילים יסורים ולחץ שאולי זה בעצם בימים הקרובים. אני מגלה את התאריך ואיזו אנחת רווחה יוצאת ממני- כאילו אני יכולה בכל זאת להנצל ברגע האחרון- לא פספסתי עדיין את הרכבת. אח"כ אני מגלה שאין לי שום סיכומים, שום חומר, ולא קראתי שום מאמר מרוב חרדה וידיעה שאין לי שום יכולת לרכוש או להבין כל ידע חדש. אני מתחילה לאסוף חומר ונורא גאה בעצמי שהנה יש לי חומר מוחשי בידיים. עדיין לא הגעתי לשלב הזה. אבל אני מניחה שכשהוא יהיה בידיים שלי שוב יתחילו ההמנעויות האלה והמשחקים האיומים וההרסניים האלה עם עצמי- שאני בעצם לא חייבת עכשיו אפשר אח"כ מחר מחרתיים ואפשר אפילו בכלל לא. זה לא פרסונלי אף אחד לא ימות אם לא אגש לבחינה ותמיד אוכל לקחת קורס אחר בשנה הבאה, או אפילו לא לסיים את התואר, מה זה משנה בעצם אני לא רעבה ללחם. וכל הערכת הזמן הלקויה הזו והידיעה הזו שהתכנון שלי לוקה ואני מגלה כמה התעכבתי על מה שלא היה צריך להתעכב. זה חשוב לי כמו משהו גורלי וחשוב לי גם כמו קליפת השום. אני לא יודעת אם האימה מורידה את המוטיבציה להשקיע- או שהמוטיבציה להשקיע ירודה כי בעצם אין לי ממש ערך לכלום. הכל הסחת דעת אחת גדולה, לחיים שלי אין שום משמעות והיה עדיף לי למות. מצד שני האימה הזו קשורה גם בצורך לקבל ציון מושלם. באורח די מוזר אני אפילו סטודנטית מצטיינת ולסביבה יש ציפיות גדולות ממני ולא מבינה אף פעם איך זה קורה ולכן מרגישה שאני סוג של מתחזה. שההצלחה שלי שקרית משום שהיא לא באה בתהליכים נורמלים של למידה, היא באה לי באיזה דילוג על שלבים, באיזה טיפוס נואש מעלה. שזה יכל להגמר גם אחרת. כשאני נכנסת לשוונג הזה של יצירת העבודה אני משקיעה את נשמתי והתוצר מתרחש די מהר כי תמיד יש יכולת לשנות ולתקן. מבחנים זה משהו יותר חורץ גורלות, משהו הרבה יותר ערמומי ולא הוגן ואני לא בנויה לקופסת ההפתעות הזו אני אוהבת שהכל בשליטה. אני לא יודעת איך להביא את עצמי ללמוד להכנס לתוך הריכוז ההיפנוטי הזה- שכשאני בתוכו הוא מביא לי המון אושר, גם מתוך תהליך רכישת הידע- אבל כנראה יותר מתוך ההבנה שיש לי יכולת להבין ואני מופתעת מזה כל פעם מחדש. אבל היסורים האלה הנוראים כל תקופת העבודות והמבחנים ממיתים אותי רגשית משום שאני משחקת משחק נורא אכזרי עם עצמי- בגלל שנורא חשוב לי להצליח ואני נהנת לקרוא ולהתרכז- אני נמנעת מלממש תהליך נורמלי של למידה בשלבים ונופלת לתוך מצבור של דפים לבנים עם נמלים שחורות ברגע האחרון. ברגע האחרון ברגע האחרון כאילו אני רוצה את החסדים האלה של 'הרגע האחרון' ואז אני נורא אסירת תודה לעולם הזה שנתן לי הזדמנות אחרונה. אני לא יודעת אם זה קשור להרפתקנות וזיקה לאתגרים או דווקא יותר להרס עצמי. נראה לי אפשרות שתיים נכונה. שוב הגיעה שעת הרומינציה... (זו מילה חדשה שלמדתי פה ומתנגנת לי הרבה בראש- אולי במקום רומינציה פעילה. חשבתי אפילו לשנות את שמי ל'רומי'). אני לא יודעת מה לעשות אני בתוך מלכודת איומה של עצמי. וכן- הדרקון זה אני. רוצה דרכון החוצה. תודה רבה על ההקשבה.

שלום יערה, את מנתחת יפה את המצב, כמו תמיד, אך ברור שמדובר בקצה הקרחון וההתייעצות בפורום לא יכולה להחליף כאן טיפול פסיכולוגי סדיר פנים אל פנים. אני רק יכול לשתף אותך בטיפ קטנטן מניסיוני האישי. בזמנו סיימתי את הדוקטורט מהר יחסית, כאשר "סוד ההצלחה" היה שהכנסתי את עצמי ל-state of mind של פקיד דווקא. נושא הדוקטורט עצמו ריתק אותי, והיה מעין "חלום חיים" שכזה, אך ידעתי מראש שמדובר בהמון עבודה שחורה ולכן חילקתי אותה למשימות קטנות יחסית שהקפדתי לבצען מדי יום, משהו כמו 3 שעות ביום לכל אורך תקופת המלגה שקיבלתי. זאת לעומת חלק מעמיתיי שראו בכך "מפעל חיים" כל כך גדול שלא איפשר להם להתחיל אותו. אם את פרפקציוניסטית, בוודאי יש לך נטיות אובססיביות שיוכלו לעזור לך אם תשתמשי בהן נכון. למשל, בספרו של דיוויד ברנס "בוחרים להרגיש טוב" תוכלי למצוא טבלת אנטי-דחיינות לניהול זמן. לא מדובר רק בחלוקת זמן יעילה אלא גם באמצעי להנמכת ציפיות ובמעבר ממצב תודעה של "כיבוש האברסט" למצב תודעה של פקיד קטן וחרוץ העושה את עבודתו נאמנה מדי יום. מקווה שזה יעזור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני אשתדל לכוון את התודעה שלי למצב הפעלה של פקיד קטן ופשוט-זה דימוי טוב, מוריד ציפיות. באמת האמביציות האלה הופכות אותי למטפס הרים שקופא למרגלות ההר ולא זוכה אפילו לעשות צעד אחד קטן למעלה. אולי יכול לטפס רק עד קצה הקרחון. שוב תודה, לוקחת מזה משהו אלי.