מותשת

הי גידי, בעבר שאלתי אותך לגבי שאיפה להצטיינות בלימודים, הבאה על חשבון הנאות החיים. אשמח לשמוע את דעתך גם על היבט אחר של אותו עניין. בחלק מהקורסים נדרשנו להגיש עבודות בזוגות. הבעיה היא, שלא מצאתי ולו סטודנט אחד בכיתה, עם רף השגים או עם נכונות השקעה הדומים לשלי. התוצאה היא, שאני מקדישה ימים, שבועות וחודשים לעבודה סיזיפית, בשעה שהפרטנר/ית התורן/ית תורם את חלקו הדל והמביש. האם הגיוני לדרוש חלוקה שווה בנטל? גם אם כן, זו פשוט שאיפה לא מציאותית, כי הם אינם מסוגלים או אינם מוכנים להשקיע מאמץ זהה. אני מוצאת את עצמי כועסת, מתוסכלת וממורמרת. כבר נהרסו לי קשרים חברתיים עם אחד הפרטנרים ה"אקסים" בעטייה של עבודה "משותפת". מאידך, בדידות מזהרת גם היא אינה פתרון. אז מה כן?

שלום מותשת, אחד ההיבטים של פרפקציוניזם הוא אכן ציפייה לפרפקציוניזם של הזולת, בין בעבודה, בלימודים או בזוגיות. זו סיבה נוספת לטפל בפרפקציוניזם. עם זאת, את כותבת בעצמך שהציפייה אינה מציאותית ולכן עדיף במקרה כזה לעשות את העבודה לבד (אם הדבר אפשרי מבחינת המערכת). לעומת זאת, אם את כבר תקועה עם מישהו עדיף לדעתי לנקוט גישה של "כאשר אבדנו אבדנו", לא לדרוש ממנו כלום (בוודאי שלא לעמוד בסטנדרטים שלך), להגיד לו תודה על מילוי חלקו הדל והמביש ואם אפשר, במידה והיחסים טוביםויש להם עתיד ויש בו מידה מסוימת של הגינות, יהיה חייב לך טובה ואם לא, אז את עשית לו טובה וגם מזה לא מתים. על כל פנים, למיטב זיכרוני, את בטיפול וחשוב ללבן את הדברים לעומק שם, כולל הכעס שיש לך כלפי הפרטנר הפרזיט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

תאמין לי, כבר טחנתי שם את הנושא עד דק. המסקנה הייתה, בדומה למה שכתבת, שעדיף לעבוד לבד. זה אולי פתרון פרקטי, אך הוא לא פותר את שורש הבעיה. תודה העל ההתייחסות, ועל התשובה המהירה. :-)