מה עושים...?? צריכה מענה.

היי..אז ככה. אחי הגדול אובחן לפני כיותר מעשר שנים כחולה סכיזופרניה, לאחר אישפוזים רבים בכפייה ,כדורים ואפילו מעצר אחד נראה שהמצב רק מחמיר. התחלתי לשים לב שכל שנה זה מין גלגל שחוזר על עצמו ממש באותם החודשים.. הוא מגיע לתקופה שהוא מרגיש טוב, לוקח כדורים,מתחיל לעבוד,מתחיל לצאת עם מלא בחורות ,מוצא את האחת, מציע לה להתחתן אחרי חודש קונה לה טבעת סוגר אולם ,מבטל חודש לפני וכאן מתברר שהוא גם מפסיק את הכדורים..ואז שוב משתבש ועושה משהו שמוביל אותו היישר לבית החולים. זה חזר על עצמו 3 פעמים, לפני שנה קרה לי איתו תקרית נורא קשה , הוא ניסע לתקוף אותי לחטוף אותי ,הכניס אותי לרכב בכח שאל אם אני הזונה של אבא שלי אמר דברים הזויים וחשב שהחבר שלי מדרדר אותי לסמים ושצריך להרוג אותו. באותה תקרית הוא נעצר עיי המשטרה שהזמינו שכנים ולא דיברנו 4 חודשים, הוא השתחרר מהבית חולים ולקח קצת יותר זמן מהרגיל לחזור לעצמו, לילד ה"בריא" שבו. עכשיו שוב קורה אותו דבר עם בחורה..ואני ממש מרגישה סימנים שמעידים שמשהו לא טוב עומד לקרות. עכשיו השאלה שלי מה אפשר לעשות ואם בכלל? אני נורא מפחדת על המשפחה שלי,אני כבר נשואה לא גרה בבית. יש לי תחושה נוראית לגביו. אני מפחדת,כואב לי עליו כל כך אבל מרגישה חסרת אונים. מה עושים מה..

האשפוז כפוי הוא סוג בוטה של חטיפה ואונס (אמנם חוקי, עדיין, אבל מכל זוית אחרת - פשע חמור כנגד המוסר האנושי ועיוות חולני וחמור של רעיונות האתיקה הרפואית), וברגע שמפעילים אותו כלפי אדם, באופן טבעי אותו אחד יכול לפתח תסכול, חוסר אונים, ורגשות של נקמה. תוסיפי לזה את העובדה שבעיני החברה נפגע הכפיה הפסיכיאטרית הוא "חולה" ותוקפיו הם "רופאים" ותקבלי מצב של אונס כפול. פעם אחת בבית החולים ופעם שניה ב"קהילה". לנפגע האונס הפסיכיאטרי אין קו חירום 1202 ואין אמפתיה בכתבות בYNET. המפתח לבעיה נעוץ בכך שנפנים שריפוי אמיתי, מכל סוג שהוא, לרבות ריפוי הנפש - לא יכול להיעשות ולהתממש בשום פנים ואופן באמצעות כפייה. הכפייה היא שורש כל הרע, ודי בעצם זה שהפסיכיאטריה רחוקה מלהיות מדעית (כפי שגם ססר הסכים כאן לא פעם), כבר שומט את רוב רובו של הבסיס הערכי שמצדיק אשפוזים כפויים ללא משפט והליך הוגן. מכיון שפנית לפורום עליו מופקד סגן מנהל מחלקה סגורה (המקום המזוהה ביותר עם הכפיה, אך לא היחיד), ודאי תקבלי תשובה שגרתית הכוללת בעיקר את הסיסמאות המוכרות, סינתזה של שטיפת המוח הדוגלת בשימוש מאסיבי בתרופות (תעשיה שמגלגלת מליארדים אבל זה כבר סיפור אחר), וטיפים להפעלת האמצעים הממסדיים כלפי בן המשפחה, לכן אני מוצא לנכון להשמיע קול אחר - כזה שמציע את אופציה פשוטה ובהירה לניתוח המצב, שממנו ניתן,אם רוצים, לשאוב השראה לפתרונות, אולי אחרים מהבון טון הפסיכיאטרי המצוי באינטרנט: לדעתי, צריך לחתוך את מעגל האלימות (והכפיה) משני הצדדים. נסי להסתכל על מחלות נפש במבט מפוכח: מחלות נפש אפשר לתאר כפיקציה והגדרה שרירותית שאנחנו, הסובייקטים, מדביקים לבני אדם סובייקטיבים אחרים. אף אחד מעולם לא ראה "נפש", אין בדיקות דם שמאבחנות סכיזופרניה ואין שום דרך מדעית להגדיר את הנפש ואת "מחלותיה", אלא רק נקודות מבט נזילות שמשתנות עם השנים והאופנה. כדורים, צורות מעודנות של כימיקלים, אמנם יכולים לדכא קצת את מערכת העצבים של האדם אבל בפירוש לא לשלוט בנפש עצמה, ולכן הפתרון צריך להיות הומאני ולהעשות בדרכי נועם. הבעיה עם הפסיכיאטרים בישראל היא שהם שכחו שנקודת המוצא היא פעילות במסגרת מערכת בריאות בחסות דמוקרטיה מערבית, ובשבילם החוק שבמקור נוצר להגן על חולי הנפש (או המתוייגים כחולים) הוא איזה מכשול מעצבן שצריך לצלוח בדרך לעשות מה שבא להם, ולא עיגון של אידאלים שבאים לשמור עלינו שלא נתדרדר למצב של טוטאליטריות (וזה קורה בקלות רבה מאד ). זאת הסיבה שאשפוזי שווא, ובעצם כל אשפוז כפוי הוא אשפוז שווא, נפוצים כל כך. אז כן, אחיך הוא אדם לפני הכל ולא "חולה".. אין שום ענף ברפואה שקוראים לאנשים על שם המחלה שלהם (כינוי משפיל: "סכיזופרנים" - בזמן שלחולי סרטן אף אחד לא יעלה על הדעת לקרוא "מסורטנים".) הוא לא "חולה" כי אין דבר כזה, או לפחות אין שום דרך להוכיח שיש - "מחלת נפש". יש רק בני אדם ושמות שבני אדם אחרים המציאו. ובן אדם שלא מתיחסים אליו כמו לבן אדם ומאשפזים אותו בכפיה - מרגיש כמו בעל חיים או גרוע מכך, ועשוי בנסיבות מסויימות, להתנהג בהתאם. זאת כל התורה על רגל אחת. אני מכיר את זה אישית על בשרי, ואני מכיר את הדינאמיקה הסאדו מזוכיסטית של הפסיכיאטריה ו"מטופליה" בעל כורחם, של כפיה וחוסר אונים מול מערכת דורסנית. נסי לראות את כל זה דרך העיניים של אחיך ואולי זה יעזור לך לעזור לו יותר טוב. איך שרו הביטלס : try to see it my way. קחי את זה כחומר למחשבה . תרגישו טוב ובהצלחה

אז איך בעצם עזרת לי בתשובה שלך..? ואיך אתה מגדיר את כל מקרי הרצח שביצעו הורים בילדיהם? לא חולים בנפשם? תאמין לי אני מבינה וכואבת. איך אפשר ליצור איתך קשר,יש לי כמה שאלות...אם אפשר.

שלום. את מתארת מצב שלצערנו נפוץ למדי - מאין ריטואל חוזר שבו מתמודד עם סכיזופרניה משחתרר מאשפוז, בהתחלה מקפיד על טיפול ומעקב, חוזר לתפקד ברמה טובה, לאחר תקופה מחליט על דעת עצמו להפסיק את הטיפול, סובל מהחמרה פסיכוטית, חוזר לאשפוז, שם מחזירים לו את טיפול וחוזר חלילה. שורש הבעיה היא שבמצבים פסיכוטים מאבדים את היכולת להבדיל בין מציאות ודמיון, ואז מחשבות השווא או הזיות השמיעה אינן נתפשות כבעיה אלא כ"מציאות" - ואז מן הסתם המתמודד לא חושב שהוא צריך טיפול. מובן שזכותו של כל אחד להחליט אם הוא רוצה טיפול או לא, גם אם יש לו בעיה. תפקידנו כרופאים הוא להציג את החלופיות הטיפוליות - אבל ההחלטה באם ליטול את הטיפול בסופו של דבר הוא של המתמודד עצמו. יחד עם זאת כשמתמודד מתחיל להיות אלים או לסכן את עצמו אז יש בעיה. את מתארת מצבים בעבר בהם הוא ניסה לתקוף אותך ולאיים על החבר שלך. מובן שאנו לא רוצים להגיע למצב כזה שוב. כעת לדבריך את מרגישה שהוא שוב מתחיל להתדרדר, יחד עם זאת למיטב הבנתי אין התנהגות חריגה נכון לעכשיו. מכאן שאין אפשרות לכפות עליו דבר. אז מה בכל זאת ניתן לעשות? התייחסתי לכך רבות בפורום, הנה שוב תמצית הדברים: 1) איך משכנעים מתמודד ליטול טיפול תרופתי? זוהי עובדה ידועה (ומצערת) שמטופלים הסובלים מסכיזופרניה נוטים להפסיק את הטיפול התרופתי על דעת עצמם (מחקרים מצביעים על שיעורים של 60-80% שמפסיקים את הטיפול על דעת עצמם תוך שנתיים), ושזאת אחת הסיבות המרכזיות להישנות של התקפים פסיכוטים ואשפוזים חוזרים. אין תשובה קלה לדרכי התמודדות עם סוגיה זו. הדרך הטובה ביותר – יצירת קשר טיפולי טוב עם אמון הדדי בין המטופל לפסיכיאטר המטפל. זה יכול לעשות את כל ההבדל. כך ניתן לבחור תכשיר שיתואם אישית למטופל מבחינת תופעות לוואי, השפעות סדטיביות וכד', וכך להגביר את הסיכוי שהוא ייטול את הטיפול. אפשר גם לשקול טיפול בזריקות ארוכות טווח (פעם ב-2 עד 4 שבועות) שמבטל את הצורך בטיפול יום יומי. כשיש אווירה של אמון עם הגורמים המטפלים (רופא, עו"ס, פסיכולוג וכד') ניתן להביא לשיפור גם בתחומים של איכות חיים, תפקוד, מיומנויות חברתיות וכד'. 2) לא תמיד קל לבן משפחה להחליט מתי כדאי להתערב ומתי לא. אין לכך תשובה כללית וזה תלוי במקרה. באופן כללי אני ממליץ על קבוצות תמיכה למשפחות: התמיכה בבני המשפחה היא חשובה ביותר לצורך התמודדות עם בן משפחה המתמודד עם סכיזופרניה. לפעמים כאמור חשוב לא פחות ללמוד במה _לא_ להתערב (יש משפחות שמעורבות "יותר מדי" בחיי בן המשפחה החולה ובכך גורמים רק להחרפה במצבם). לפעמים ההתערבות הטובה ביותר היא לתת למתמודד מרחב מחייה ולא להתערב. בכל אופן אני לא יודע מאיזה אזור אתם, אבל אני יכול לומר שבהרבה מרפאות לבריאות הנפש יש גם מסגרות של תמיכה במשפחות (בד"כ קבוצות שבועיות). יש ליצור קשר עם המרפאה שלכם ולברר. יש גם את מל"מ (מתמודדים למען מתמודדים) http://www.malam.org.il/ ואת ממ"ן (מרכז למידע ושיתוף לקהילת משפחות מתמודדי נפש) http://www.maman.org.il. כמו כן, תמיד ניתן לפנות למסגרות פרטיות (שעולות כסף). וכמו תמיד - כדי לקבל תשובות ספציפיות יותר ומותאמות לגבי אחיך יש לפנות לפסיכיאטר המטפל. בברכה, ד"ר אהוד ססר