גידי , כתבת מאד יפה על דליה רביקוביץ
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
וכתבת כמה אהבת את שירתה - היה מאד מרגש. בכל אופן יש לי שאלה , מדוע למרות כל הטיפולים ופלאי הטיפול, פרוזאק ודומיו ועוד טיפולים אנשי המקצוע מכירים , לא הצליח המדע המודרני , למנוע מהמשוררת הדגולה להתאבד. האם יש הסבר לכך?
שלום אבי, אמנם המחויבות שלנו למקצועות הטיפוליים מוכתבים ע"י העובדה שהחיים הם ערך עליון, אך אם אנשים הנמצאים במצוקה אינם פונים אלינו לא נוכל לכפות עליהם את הערך הזה. דליה רביקוביץ' סבלה לאורך חייה מהתקפי דיכאון קשים שחייבו אשפוז והיא אולי עדות חיה לכך שאפשר לסבול מדיכאון קשה ולהיות פרודוקטיבי, יצירתי, פעיל ואף מעורב בחיי החברה והפוליטיקה. אני מבין שלאחרונה חלתה במחלה קשה וההתאבדות הייתה מוצא מתקבל על הדעת ומפוכח מהמשך חיים של סבל. כמובן, אנשים אופטימיים במיוחד, שהמשוררת הדגולה לא נמנתה עליהם, היו רוצים ויכולים להמשיך את החיים למרות הסבל הנורא שהיה טמעון במחלה. על כל פנים, בזכות טיפולים רבים מסוגים שונים וכמובן בזכות תעצומות נפש וכישרון עידון אדיר, הצליחה דליה רביקוביץ' להתגבר על דחף המוות שלה עד גיל מבוגר יחסית. טיפולים תרופתיים ואפילו שיחתיים אינם יכולים לשמש תחליף בלתי-מוגבל למה שאין לאדם בחייו. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org
לגבי הענין של "טיפולים תרופתיים ואפילו שיחתיים אינם יכולים לשמש תחליף בלתי-מוגבל למה שאין לאדם בחייו" האם הרצון להאבדות קשור למה שיש ואין בחיים? אני חשבתי שלא , פעם בשבוע כשאני הולכת להתנדב מפליא אותי כל פעם מחדש לראות נערה בת 15 נכה מחוברת להמון מכשירים ואם שמחת חיים כאלו לא חסר לה כלום.... ונראה שאין היא סובלת למרות שהיא עוברת דברים קשים מאוד. משם כל פעם אני יוצאת עם תחושה ששמחת חיים איננה תלויה במצב.. האם שמחת חיים זה משהו שנולדים איתו?
מנהל פורום פסיכותרפיה
