חרדות

אני מלאת חרדות, לא מצליחה לישון בכלל. אני בטיפול פסיכולוגי, אבל שום דבר לא זז. כבר חצי שנה, מדברים קצת על זה וקצת על ההוא, קצת תובנות, אבל שום דבר שמשאיר רושם יותר מיום יומיים. לא קורה כלום.................... ואני נרדמת רק לפנות בוקר, קמה לעוד יום מלא מתחים וחרדות. מתה כבר להגיע הביתה מהעבודה וברגע שאני מגיעה, מתחילה החרדה ממחר וממחרתיים ולפעמים כאבי ראש מעוורים (יש לי כדורים, אבל הנוירולוג שלי טוען שזה פסיכוסומטי) ועכשיו הפסיכולוגית שלי נסעה לח"ול. לה יש זמן.. שום דבר לא בוער... היא ישנה טוב אני בטוחה. כלום לא משתנה, רגעי הפוגה קצרים רק גורמים לפאניקה חזקה יותר בעקבותיהם. האם אין תקווה? האם נותרו רק הכדורים והפסיכיאטריה? הלכתי לפסיכיאטר, הוא שלח אותי לפסיכולוגית. טען שצריך פסיכותרפיה. אבל היא בחו"ל................ ואני לא ישנה

שלום אחת, ראשית, את מתארת מצב פרדוקסאלי של אי-היעזרות לכאורה בטיפול מצד אחד וכעס גדול על המטפלת שעזבה אותך לצורך נסיעה לחו"ל מצד שני, כל זאת כשבעצם, רציונאלית, הרגשה זו לא הייתה צריכה להופיע אם הטיפול אכן כל כך חסר משמעות, כפי שאת נוטה לתאר אותו. שנית, בנדודי השינה הייתי מציע לטפל נקודתית. אם הפסיכיאטר חושב שאין צורך בעזרה תרופתית בעניין זה, אני מציע לך לא להילחם בנדודי השינה. הדפוס שאת מתארת (קושי גדול להירדם) מתאים אכן יותר לחרדה מאשר לדיכאון (יקיצה מוקדמת) וסביר להניח שמעורב כאן אלמנט של פחד מאובדן שליטה. הייתי מציע לך להפסיק לנסות להתאמץ להירדם, זו מלחמה אבודה שרק מרחיקה את השינה, לצאת מהמיטה ולמצוא עיסוק כלשהו ואין לי ספק שכעבור מספר לילות אם תקבלי החלטה פנימית שאינך ישנה, סיכוייך להירדם ישתפרו בהרבה מאשר אם תישארי במיטה ותתאמצי להירדם. ברור לשנינו שלא היה עוזר אם המטפלת שלך לא הייתה ישנה גם היא, אך זו כנראה דרכך להביע את תסכולך ובהחלט מומלץ לשתף אותה בכך כשתחזור. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

זה אותו הכעס. הפגישות עוברות באיטיות מדהימה ובשלווה אינסופית. היא יושבת שם ושותקת ומידי פעם מעירה הערה קטנה או שלא. ועובר עוד שבוע בלי שקרה כלום. ועכשיו היא נסעה, כך שגם בחודש הקרוב לא ישתפר המצב. בכלל לא נראה לי שהיא מבינה כמה זה דחוף. לה יש זמן. לי אין. ובשיא השלווה היא מודיעה לי שהיא נוסעת. שום דבר לא דחוף לה! אני לא ישנה. שדים רודפים אחרי כל הלילה. אני בקושי מתפקדת בעבודה. בסוף עוד יפטרו אותי. אבל לה יש זמן! אני לא מנסה לישון בכלל. אני רואה טלויזיה ולא מצליחה אפילו להתרכז בזה. רק בשש בבוקר אני נרדמת, ומתעוררת אחרי כמה שעות של חלומות בלהה. ביקשתי כבר מרופא המשפחה כדורי שינה. הוא נתן לי, אבל הם לא עזרו, ביקשתי יותר חזקים אז הוא שלח אותי לפסיכיאטר שסרב לרשום לי כדורים ושלח אותי לפסיכולוגית. והיא לא מודאגת. אני טובעת ולה יש זמן!!!!!