מחשבה בקשר לנושא ההתאבדות

שלום ד"ר רובינשטיין. קראתי מספר הודעות בפורום הזה ושאלה עלתה בראשי, האם התאבדות היא תמיד בגדר דבר שלילי? הרי התאבדות היא לחדול מלהתקיים ולכן לא ניתן לסווג אותה בשום קריטריון לפי אמות המידה המוסריות שלנו. מהות החיים בעצם היא החיים עצמם, אך אנו חיים על מנת ליצור ולהותיר אחרינו מורשת, בין אם על ידי הולדת ילדים או אומנות וכו.. פאוסט רצה לחיות על מנת ליצור אך בתמורה לכך הוא מכר את נישמתו, ואם מגיעים למסקנה שאין יותר סיבה ליצור? בעולם קר המורכב מאנשים עצלנים מכדי לחשוב אשר כל עולמם מורכב מתרבות הצריכה מהטלוויזיה, מהיסטריה מדודה בטוב טעם? מזקנות שמסריחות מנפטלין וכדורי שינה, וילדים פעורי פה, נהנתנים ומלאי שובע ודישון עצמי. האם זה שווה לחיות בעולם כזה, אשר אין למען מי ליצור? אני לא חושבת שמדובר בדיכאון, בבקשה תגיד שלפעמים התאבדות היא לגיטימית לפחות ברמת העיקרון

שלום אנה, השאלה שאת שואלת "ברמת העיקרון" היא שאלה פילוסופית ואילו הפורום הזה הוא פורום לייעוץ פסיכולוגי. תיאורך את העולם בהחלט מעורר סימן שאלה גדול לגבי איכות החיים שלך והרווחה הנפשית שלך. מנקודת מבטי הקלינית, התיאור הזה בהחלט יכול להתאים לראייה סובייקטיבית ופסימית של אדם בדיכאון, שאפשר לעזור לו לראות את העולם באור אחר במקום לעזוב את העולם. דעתי האישית לחלוטין והמאוד לא מחייבת היא שבגיל מבוגר ו/או במחלות סופניות הכרוכות בטיפולים קשים שעיקר מטרתם היא הארכת החיים התאבדות אינה בהכרח דבר שלילי, אך במצבים שבהם העולם נראה לאדם מקום לא טוב לחיות בו יש לעשות הכול כדי לשנות את הראייה ולא כדי לעזוב את העולם. בברכה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidi.home-page.org

הי אנה, בשבוע שעבר התנהלה שיחה ארוכה ומעניינת בפורום פסיכולוגיה קלינית של דוקטוקס בנושא התאבדות והאם היא "אסורה" או לגיטימית.. הייתי מציעה לך לקרוא אותה, אני מניחה שתצמצאי בה עניין. השיחה נקראת : התאבדות פילוסופית.