מצוקה

היי מה שלומך ? זאת אני. זוכר? רציתי לידע אותך במה שקורה בזמן האחרון. אז ככה התקפי החרדה חוזרים כל יום לפעמים הם חלשים ולפעמים כל כך חזקים עד שאני לא עושה כלום באותו היום, כולל לאכול ולכן ירדתי במשקל. חוץ מזה אני מרגישה נורא בזמן האחרון בשבוע שעבר חשבתי אפילו לקפוץ מגג המכללה. ובסוף הגעתי למטפל שלי ושם סיפרתי לו על זה. דיברנו והגענו למסקנה שאני צריכה ללכת לפסיכיאטר שוב, ואכן אני הולכת מחר, רק שאני מתה מפחד ממה שאני אגיד לו ומה שהוא יוכל לעשות לאור הדברים.למרות שהבנתי שכדאי להגיד לו בדיוק מה קורה. יכול להיות שעקב הטיפול מצבי רק החמיר?! אני כבר חצי שנה בטיפול למה שום דבר לא קורה! זה נורא קשה. המטפל שלי חושב שכדאי לספר להורים מה מצבי באמת, אני לא בעד. אבל הוא אמר לי שזה לא פר מצידי לתקוע אותו עם זה לבד כשאף אחד אחר לא יודע כי הוא מרגיש אחראי עלי או משהו כזה. הוא אמר שיכול להיות שיום אחד אני לא יקום עוד ומה יהיה עם המשפחה .אמרתי לו אני אשאיר פתק. תגיד ,זאת לא העבודה שלו? לשמוע ולעזור? למה לספר ? למה הגעתי אליו בכלל כדי שהוא פשוט יפרסם את זה ????? מה כדאי לעשות ?מכל הבחינות.

מכל הבחינות כדאי להבין שאת במצב שבו יש צורך בעזרה ורצוי להתחיל בכדורים על מנת להרגיע במעט את המצב במקביל להמשיך בשיחות ולרצות לחיות לרצות שיהיה טוב יותר לנסות לא לוותר אני היתי שם היה חרא היום הרבה יותר טוב רק לא לוותר. גם לא לוותר על הלימודים אלא אם ממש צפוף בנשמה אפשר לדלג על בחינה או שתיים ולחזור כשתהיי חזקה יותר. כל טוב לך ובהצלחה "בכל הבחינות"

ADI המצוקה שלך נראת כקשה, אך התאבדות לא הפתרון למצוקה כשאפשר להתמודד איתה. ראשית עלייך לדבר עם הפסיכיאטר ולשמוע ממנו האם יש טיפול תרופתי שיכול לסייע לך להתמודד טוב יותר עם מצוקתך. לפעמים תרופות מסויימות אינן משפיעות באופן דומה על כול המטופלים, כשהפסיכיאטר ידע את הפרטים של מצוקתך יוכל לשנות טיפול תרופתי. שנית, עם המטפל שלך עלייך לדבר בכנות, ואת השאלות ששאלת עלייך לשאול אותו לפתח איתו דיון בנושא. מעניין מאוד מדוע אינך מעוניינת לשתף את ההורים, יתכן ויש לכך קשר לרמת המצוקה שלך, ולמקורותיה, אני רק משער לא קובע בוודאות. בכול אופן לדבר על הדברים יכול לעזור לך, ושיש מקורות תמיכה זה עוזר מאוד. דרור

שלום עדי, מה שלומך? כל פעם כשאת כותבת לי כמה רע לך מבצבץ לו איזה פרט "במקרה" שמצביע על כמה כוחות שיש לך. לפי תיאורייך עד כה, לא היה עולה בדעתי שאת לומדת במכללה והנה, כמה זה אפייני לך לספר לי על לימודייך במכללה דרך המקרה שבו שקלת לקפוץ מהגג שלה. אני כמובן לא יכול להחליף את המטפל שלך, אבל אני תמיד מוכן לעזור לך לעשות קצת סדר בדברים: בקשר לטיפול התרופתי - חלף זמן די רב מאז שכתבת ובהחלט כדאי ליזום שיחה עם הפסיכיאטר כדי לעשות הערכה מחדש של התרופות שאת לוקחת ושל המינונים שלהן. בקשר לעובד הסוציאלי שמטפל בך - אינני חושב שהוא מועל בתפקידו, אך יש לבדוק מדוע את נמנעת מלספר להורייך על מצבך. אינני סבור שיש לספר בכל מצב ובניגוד לדרור, אינני סבור שההורים יכולים להיות בני ברית בכל מצב. אם ההרגשה היא שאינך רוצה לצער אותם והימנעות היא מתוך בושה ואשמה, בהחלט קיים מקום להתמודד עם תחושות אלו ולספר להם. אם, לעומת זאת, אינך רואה בהם בני ברית שיעזרו לך בעת צרה ושלא יבינו אותך, הדבר ראוי יותר לדיון בינך ובין המטפל. בכל מקרה, הדברים צריכים להיות נידונים במסגרת הטיפול. בתשובה לשאלותיי הראשונות, ענית בזמנו שאת חשה מובנת בטיפול ועל כן אינני חושב שהטיפול מזיק לך (מצב שבאופן עקרוני יכול לקרות), אך ייתכן שמאותן סיבות שאינך משתפת את הורייך אינך משתפת את המטפל שלך בספקותייך אודות הטיפול, ואת זה כדאי מאוד לעשות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין