שני חלקים של השלם

אני אדם שעסוק הרבה בעשייה. כשאני לא בעשייה אני מרגישה שאין משמעות לקיום שלי. שאני לא קיימת. וזה דוחף אותי לעוד ועוד עשייה - או לחוסר מעש שמלווה בדיכאון. אני קיימת עבור אחרים רק כשאני עושה עבורם דברים, מטפלת בהם, דואגת להם. לא השכלתי ולא למדתי לגרום לאנשים להתייחס אלי במצבים אחרים. ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי כאשר אין לי "תפקיד" רשמי לעשות. ואז אני מעבירה את הזמן בעיסוקי בריחה למינהם. אני לא יודעת פשוט לחיות. איך מחברים את שני החלקים האלו לאחד? איך מרגישים משמעותיים גם כשלא עושים?

שלום מתבונן, שאלתך מצביעה אולי, שלא במתכוון, על מגבלות הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי בדיכאון. ישנם מצבים שבהם עשייה בכלל, ועשייה למען הזולת בפרט, עשויים להיטיב עם מי שסובל מדיכאון, בעיקר עם נטייתו להתמקד בעצמו ולנבור בתוך עצמו (http://gidi9.home-page.org/). נתינה לזולת מקנה לך, בין היתר, תחושת שליטה שמפצה על תחושת חוסר השליטה (וחוסר האונים) המאפיינת דיכאון. לגרום לאנשים להתייחס אלייך פירושו, במידה רבה, להפקיע את השליטה מידייך ולהיות תלויה בהם. נראה לי שבצד העשייה והנתינה לזולת, רצוי שתפני דווקא לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינאמית, כדי להתנסות בחוויה של תלות חלקית ומתוחמת בזמן (שעה בשבוע) באדם אחר (המטפל) ושל ויתור חלקי על שליטה. זה גם המקום לדון בצורך שלך בשליטה ובהזדקקות לזולת, על כל המשתמע מכך, לאור ההיסטוריה האישית שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין