חוסר בטחון

שלום ד"ר רובינשטיין, אני בת 40, שמנה וביישנית כל חיי. כיון שגדלתי במשפחה שבה ההורים חסרי בטחון וחרדים (גם אם כביכול, מתכחשים להיותם כאלה) פיתחתי גם אני חרדות קיומיות ואחרות. בנוסף, אבי נהג להעיר לי על כל דבר, גם על משקלי והמראה שלי. כתוצאה מאישיות רגישה מאוד, אב חודרני בצורה פאתולוגית והיותי שמנה איני מסוגלת לעמוד לביקורת, וכל מגע עם בני אדם קשה מנשוא עבורי, שכן זו הזדמנות לביקורת, גם אם היא אינה תמיד מילולית, או לסתם סקירה חיצונית ואני רגישה מאוד ותמיד מחפשת סימנים לאי-שביעות רצון ממני או מצורתי. לעיתים אני מגיבה בהומור, שמסתיר פגיעות רבה מאוד, לעיתים בתוקפנות ותמיד תמיד מרגישה צורך לרצות את המתבונן. הדבר מקשה עלי מאוד בכל תחומי החיים - באוניברסיטה (איני יכולה לעמוד מול כיתה ולדבר) בעבודה ובכלל. עם השנים פיתחתי טכניקות שונות של הימנעות, אבל איני מצליחה להרגיש טו ב עם עצמי, מבלי שיהיה אכפת לי מה חושבים או אומרים עלי. ניסיתי טיפולים פסיכולוגיים שונים ואני גם מקבלת טיפול תרופתי באפקסור, במינון די גבוה בשל החרדות. כלום לא עוזר - הדבר היחיד שעזר לי מעט מול החרדות הוא האינטליגנציה שלי וההתבגרות, אולם אני מודעת כל הזמן לרגשות הלא טובים שמעלים אצלי מפגשים או אפילו שיחות קצרות עם בני אדם. הסבל הממושך גרם לי לדכאון, שגם הוא אינו עובר למרות הטיפול התרופתי, שכן אני מדוכאת מהיותי חסרת בטחון כל כך ומכך שמי שמדבר איתי חש בכך מייד. עד היום לא מצאתי טכניקה טובה יותר להסתרת חוסר הבטחון שלי מלבד תוקפנות, אך ברור לי שזו לא הדרך. אני מרבה לנתח את מצבי וככל שאני "צוברת" סממנים של נחיתות (כגון רווקות, משקל , חוסר בטחון ועוד) כך גדל הדכאון שלי וחוסר הבטחון שלי למול בני אדם. צר לי, אבל איני מאמינה עוד בטיפולים פסיכולוגיים, שכן איך יוכלו לחזק אותי? תמיד הרגשתי כאילו אין קשר בין מה שקורה בחדר הטיפולים לבין הדרך שבה אני חווה את העולם שמסביבי. המטפל יכול היה לציין דברים שטובים בי, אולם "בעולם שבחוץ" דרושות תכונות אחרות כדי להצליח - כמו הפגנת בטחון, כישורי התחנחנות וצביעות רבה. אני איני מסוגלת לזה, אני כנה מאוד, וחסרות לי המיומנויות החברתיות שדרושות על מנת "לשרוד" במקום העבודה. כמה אפשר לדבר על זה, מבלי שהתחושות שלי בפנים משתנות? אני די מיואשת אבל אשמח לקרוא את דעתך תודה

שלום מאטיס, באמת חסמת את רוב האפשרויות הטיפוליות הקיימות. אני מודע לפער בין מה שמתרחש בחדר הטיפולים ובין מה שקורה מחוצה לו, אך הדמיה טובה של מה שקורה בחוץ ניתן לקבל בטיפול קבוצתי (בהנחה שלא ניסית עדיין). בקבוצה תוכלי לקבל משוב אותנטי על התנהגותך באווירה תומכת ומוגנת, בניגוד למה שקורה בעולם החיצון שהוא מלא אינטרסים מנוגדים המקשים על התפתחות קשרים אותנטיים. אמצעים נוספים שעשויים לעזור לך הם סדנאות לאסרטיביות, שיווסתו את התגובה התוקפנית שלך ויעזרו לך לעמוד על זכויותייך בצורה תקיפה אך לא תוקפנית, וסדנאות לתקשורת ויחסי אנוש. המומלצות ביותר הן אלו המתקיימות ביחידות ללימודי חוץ של האוניברסיטאות השונות, כולל האוניברסיטה הפתוחה, כי בניגוד לשוק הפתוח, ההסמכה של המנחים נבדקת בקבלתם לעבודה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין