חיטוט עצמי

גידי שלום, בהמשך למה שכתבתי על כך שהשיחות עם המטפל על הדברים שמקשים עלי רק מגבירות את הדיכאון, ואחרי שקראתי את כתבתך בנושא החיטוט העצמי (שמאוד הזדהיתי עם המטופל שהמשיך וניתח את עצמו מהצד במקום לחוות דברים), רציתי לשתף אותך קודם כל בכך שבפגישה האחרונה שלי עם המטפל אמרתי לו שאני מעדיפה לא לדבר על הדברים הקשים אלא לדבר על הדברים שעוזרים לי לעבור את היום, וכך היה. אבל מה שאני לא מבינה זה שעצם היותו של הטיפול הפסיכותרפי מבוסס על שיחות, וכן על נבירה עצמית, איך אפשר להימנע מזה בטיפול? האם לא אמורים כן להתעסק בניתוח ובהבנה של הדברים וכן להתמודד איתם? איך כן אפשר לחוות את הדברים מחוץ לחדר הטיפולים? הרי זה חיטוט עצמי שמתייחס לעצמך ולא טיפול התנהגותי שאתה יודע מה צריך לעשות בכדי לחוות את הדברים בצורה שונה. מהי כן הדרך לחוות דברים בצורה שונה אם אלה הדברים שאתה חושב ופורש בפני המטפל? ומה עוד ניתן לעשות מלבד ההצעה של פראנקל "לטפל" באדם אחר? תודה, מיקה.

שלום מיקה, לטובת הגולשים האחרים, אני מצרף קישור למאמר המוזכר בפנייתך: http://gidi9.home-page.org/ אני חושב שטיפול פסיכולוגי צריך להיות טיפול מושכל ותלוי-אבחנה. אם הנטייה של האדם היא להדחיק ולברוח מבעיותיו למעשים במקום לדבר על הבעיות, בהחלט קיים מקום שהמטפל יחזיר את המטופל לעצמו ויעודד אותו לדבר על עצמו באמצעות שאלות מתאימות. לעומת זאת, עם מטופלים שמרבים לחטט בעצמם, מגייסים לכך גם את המטפל ונמנעים מעשייה, אני חושב שהמגמה צריכה להיות לכוון אותם לעשייה ולהסחת דעת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין

מהי אותה עשייה והסחת הדעת אם הטיפול מבוסס על שיחות?