לקלרי: להיות חולה במאניה דיפרסיה ללא איזון תרופתי?

ראשית האם מבחינה אתית אין חובת דיווח של המטפל שלך על עובדת היותך חולה ולא מטופלת בכדורים? האם יתכן לחיות עם מאניה דיפרסיה ללא כל איזון תרופתי כטיפול מונע? והאם בזמן ההתקף לא עומדים לרשותך כל תרופות זמניות הן להקלת הסימפטומים הפסיכוטים והן למניעת החמרה ודירדור עד כדי הצורך באישפוז? איך ניתן להתמודד עם מאניה דיפרסיה ללא נטילת תרופות מאזנות? מהי האלטרנטיבה שלך לאותן תרופות? והרי מדובר בהתקפים פסיכוטים שלעיתים מהווים חבל דק בין החיים ובין המוות. שלא לדבר על יסורי האיוב שחווים בהתקפים דיפרסיבים וכן בחוסר המיקוד, האוטופיה והאופוריה ששרוים בהם בהתקפים המאניים. מה שבטוח שבהיפו מאניה, לבטח חוגגים.:- חשוב לי להבין איך את מתמודדת בין התקף למשנהו ומדוע את מוכנה לההין ולהעיז ליטול את הסיכון שההתקפים המאנים או הדיפרסיבים ישובו וישנו ובתדירות גבוהה עקב אי מניעתם בשל אי נטילת כדורים סדירים? איך המטפל שלך מתמודד עם העניין מצד חובת הדיווח שחל עליו במקרים כגון אלו.? וכן בשעת אותם התקפים פסיכוטים איך את עוברת את הגל בהקלה מסוימת ובמהירות ללא צעדים דרסטים ומסוכנים שהנם כורח המציאות של ההפרעה הדו קוטבית? סליחה על מטר השאלות אך הם חשובות לי מאד

אין שום בעיה, ואתה יכול לשאול שכאוות נפשך, אני אשמח לענות על הכל. תשובתי תתחלק לשתיים: הדבר הראשון שאני אומרת הוא שאני לא ממליצה לאף אחד לעשות את זה..אני חושבת שכדאי להיות מטופל תרופתית כאשר יש מחלה הדורשת טיפול תרופתי ויש להקשיב לרופא המטפל ולעצותיו המלומדות. עם זאת..אני בעייתית מעט.. אני אענה לשאלותיך לפי הסדר ותאמר לי אם נשארת עם שאלה ללא מענה. דיברת על חובת דיווח של המטפל - אך דיווח למי? כמובן שלא לקופת החולים משום שמבחינה אתית טיפול פרטי מוגן בפרטיות שלו ויש סודיות שאין להפר אותה. לגבי דיווח לפסיכיאטר - יש לי פסיכיאטר והוא יודע שאני מסרבת לקחת תרופות מאזנות ולכן אין הוא צריך לדוח לו כי הוא יודע.. אתה שואל אם ייתכן לחיות עם מאניה דיפרסיה ללא תרופות. אם כן, אני לא יודעת. אני חושבת שזה תלוי בחומרת המחלה, בכמות ההתקפים שלה ואני יודעת שלא מומלץ לא להיות מטופל. יש סיכון של 10 אחוזים אם אני לא טועה של התאבדויות וכמובן שיש סיכון שבהתקפים הפסיכוטיים תישאר פסיכוטי יותר משעה או שתיים ולכן יש צורך גדול להיות מטופל בתרופות. אצלי כל העניין ממש חדש, והייתי בהתקף מאני חריף אחד בלבד, שכלל גלישות פסיכוטיות, ולכן אינני יודעת איך זה לחיות עם זה לאורך זמן. אני לא יודעת לענות על האם אפשר לחיות ללא איזון כי כרגע אני לאחר ההתקף ומרגישה טוב ואני מניחה שעד שזה לא יקרה שוב אני לא אדע.. בזמן ההתקף עצמו אני פניתי לפסיכיאטר בהמלצת הפסיכולוג שלי ואכן קיבלתי תרופות (ריספרדל וקלונקס) ולקחתי אותם עד שהוא אמר לי להפסיק. כמו כן בעבר הרחוק יותר שהייתי בדכאון גם כן לא סירבתי לקחת תרופות אך הם לא עזרו לי והפסקתי בידיעתו. אם זה יקרה לי שוב - אני מניחה שאפנה אליו שוב. אין לי אלטרנטיבה מום תרופות. פשוט אינני יודעת אם זה היה התקף חד פעמי שלא יחזור על עצמו (זה קרה לי לאחר נטילת פרוזאק שיכול להיות שגרם לזה לצאת החוצה, אבל יתכן שזה ימשיך לישון ללא תרופות מסוג זה) או שמדובר במחלה כרונית שתופיע אצלי כל החיים - ואז אולי אני אחשוב אחרת על טיפול תרופתי מאזן. הקטע הפסיכוטי יותר מפחיד אותי מאשר הדיכאון או המאניה. לדכאונות אני רגילה ואני יודעת איך לעור אותם בסוף, גם בתקופות שלא הייתי מטופלת בתרופות נגדם. אני לא פוחדת מהתאבדות כי אני לא חושבת שאני מסוגלת לכזה דבר. לגבי המאניה - אתה יודע הרי שיש בזה הרגשת שיכרון ואופוריה , כך שיותר קל עם זה, גם שזה חריף. לגבי תוצאות לוואי מו בזבוז יתר וכו' - זה יותר קשה במיוחד שצריך לשלם את המחיר חודשים רבים אחר כך..יש לי מן תקווה כזאת שזה לא יכול לקרות שוב כי בפעם הבאה אהיה מודעת יותר למה שקורה..אני לא בטוחה שזה נכון. אז לגבי החלים הפסיכוטיים - זה אכן מפחיד אך רק בדיאבד - כי תוך כדי אתה לא ממש מרגיש שמשהו לא בסדר קורה לך. כתבת שהתדירות גבוהה יותר עקב אי לקיחת תרופות - ואני לא סגורה על כך. אני לא יודעת אם זה נון וגם אין לי למה להשוות משום שחוויתי רק התקף מאני חריף אחד. איך אני מעיזה להעיז זו שאלה טובה. אני יודעת שאני עושה זאת בניגוד לעצת הפסיכיאטר, אך אני מרגישה שאני לא מכירה את עצמי עם המחלה, ואני לא יודעת איך זה לחיות איתה, ואיך נחווים ההתקפים והאם אחד שונה מאחר וכו' - ואני מרגישה שאני צריכה לחקור את העניין קודם כל ללא תרופות ואחר כך נראה. יכול להיות שמה שאני צריכה זה עוד התקף חריף שאני אסבול ממנו ואשלם עליו ביוקר (בכמה מובנים) בכדי לאפס אותי ולשכנע אותי ליטול את התרופות - אך אני לא מוכנה לקחת אותם מעכשיו ואני עושה זאת במודעות מוחלטת למה שזה אומר ומה התוצאות יכולות להיות. המטפל היה מעדיף שאקשיב לפסיכיאטר מן הסתם, אך הוא יכול להבין אותי, ואומר שאני ילדה גדולה ויכולה להחליט בעצמי, בעודי יודעת את הסיונים. אני מניחה שהוא נמניח שזה יעבור לי אולי אחרי עוד התקף או שניים אך בינתיים הוא יחד איתי מקווה שזה לא יחזור עוד לעולם... לא הבנתי את השאלה האחרונה. איך אני עוברת את הגל - באיזה מצב? עכשיו אני כבר חודש וחצי אחרי ואני בתקופה טובה ורגילה - כך שהכל נראה לי תקין ובריא. נשאר רק לחכות ולראות מה יקרה... מקווה שעניתי על הכל...