מילת עידוד לקלרי - ילדים או לא ילדים

הי קלרי, תודה על מילות החיזוק שכתבת לי, לרגע חשבתי שאת עוסקת בתחום כי הפגנת המון ידע ורגש לתכתובת בנושא תלות מטפל מטופל ואני מקשיבה לך (גם אם אינך מהתחום). צר היה לי לשמוע על דכאונותייך ומצבך בכלל אך הרעיון שלא להביא ילדים לעולם קשה לי יותר מהרעיון שיש לך מניה דיפרסיה. אם את מטופלת בתרופות, האם זה לא מאזן אותך? אני אישית שמעתי על שני מקרים של נשים שיש להן מניה דיפרסיה אך גם - ילדים!! והילדים גדלים כמו כל ילד אחר. אל תוותרי, יש מחלות הרבה יותר קריטיות, אחותי למשל חולת סכיזופרניה באופן קשה כך שאין מה לדבר על ילדים ולא על עבודה או חברה בכלל. לך יש כ"כ הרבה כלים להתמודד והמון מודעות! ובכלל - את רק בת 30 כך שיש לך זמן עדיין, גם לשיפור במישור האישי וגם להביא ילדים, בלי לחץ ועם המון תקווה!

הי גלי ותודה על המילים החמות. שאני אהיה גדולה אני רוצה להיות פסיכולוגית ומשמחים אותי הדברים שכתבת. בקשר לילדים - אין לי בעיה עם זה. פשוט אין לי רצון. אני לא בטיפול תרופתי ואני לא מעוניינת להיות מאוזנת במובן התרופתי של העניין ובלי קשר לכך אינני מרגישה צורך לעשות ילדים בכלל. אך תודה רבה לך על העידוד...

קלרי שלום, הזדהיתי איתך בנושא של חוסר הרצון להביא ילדים לעולם, גם אני באותה דעה. בניגוד לגלי איני חושבת שיש קשר בין טיפול תרופתי או הפרעות כלשהם, זו רק דעה ורצון אישיים וזה קיים אצל אנשים רבים. בעבר היה באתר פורום בנושא של חוסר הרצון להביא ילדים ולצערי הוא נסגר כי לא היתה מספיק היענות. לדעתי זה לא משהו שאפשר להתפשר עליו כל-כך מהר או לשנות את הדיעה. אני מאמינה שבבוא היום, בלי לחץ בנושא, תמצאי בחור טוב שגם הוא לא מעוניין בילדים. אם הנושא לחוץ ומטריד אותך, את יכולה לנסות אתרי היכרויות ולרשום שם את העניין. זה נכון שזה קשה יותר אבל תראי שכשלא תחשבי על זה תמצאי בחור שיאהב אותך מאוד ויסכים להתפשר גם על עניין הילדים בגלל שבאמת ירצה להיות איתך. בהצלחה, מיקה.

ראשית האם מבחינה אתית אין חובת דיווח של המטפל שלך על עובדת היותך חולה ולא מטופלת בכדורים? האם יתכן לחיות עם מאניה דיפרסיה ללא כל איזון תרופתי כטיפול מונע? והאם בזמן ההתקף לא עומדים לרשותך כל תרופות זמניות הן להקלת הסימפטומים הפסיכוטים והן למניעת החמרה ודירדור עד כדי הצורך באישפוז? איך ניתן להתמודד עם מאניה דיפרסיה ללא נטילת תרופות מאזנות? מהי האלטרנטיבה שלך לאותן תרופות? והרי מדובר בהתקפים פסיכוטים שלעיתים מהווים חבל דק בין החיים ובין המוות. שלא לדבר על יסורי האיוב שחווים בהתקפים דיפרסיבים וכן בחוסר המיקוד, האוטופיה והאופוריה ששרוים בהם בהתקפים המאניים. מה שבטוח שבהיפו מאניה, לבטח חוגגים.:- חשוב לי להבין איך את מתמודדת בין התקף למשנהו ומדוע את מוכנה לההין ולהעיז ליטול את הסיכון שההתקפים המאנים או הדיפרסיבים ישובו וישנו ובתדירות גבוהה עקב אי מניעתם בשל אי נטילת כדורים סדירים? איך המטפל שלך מתמודד עם העניין מצד חובת הדיווח שחל עליו במקרים כגון אלו.? וכן בשעת אותם התקפים פסיכוטים איך את עוברת את הגל בהקלה מסוימת ובמהירות ללא צעדים דרסטים ומסוכנים שהנם כורח המציאות של ההפרעה הדו קוטבית? סליחה על מטר השאלות אך הם חשובות לי מאד.