דיכאון

גידי שלום, בתקופה האחרונה אני מרגישה רע מאוד. חוסר ההצלחה שלי בכל תחומי החיים הולך וגובר, למשל: לא התקבלתי ללימודים שרציתי, אני תקועה בעבודה באותו תפקיד שלא מעניין אותי כבר 3 שנים, אני לא מתחברת עם אנשים ומרגישה לבד, אני רבה עם ההורים וקשה לי להיות בבית בגללם, אני נזכרת בכל מיני דברים רעים שקרו לי בעבר, אני עצבנית ומצב הרוח שלי ירוד כל הזמן. אני נמצאת בטיפול כשנה+ ומרגישה שכל הדיבורים על המצבים האלה רק מחמירים את המצב וגורמים לי לחוות את ההרגשה מחדש. אני לא רוצה לעשות משהו קיצוני אבל המצב שלי גורם לי לחשוב על זה הרבה. סיפרתי הכל למטפל שלי, הוא מקשיב ותומך אבל אני מרגישה שאולי הוא לא עושה מספיק. יכול להיות שהדרך שלו נכונה ואני לא רוצה לערער עליה בפניו, כי הוא כנראה יודע מה הוא עושה אבל המצב הולך ומידרדר ואני לא מרגישה שהוא מנסה למנוע ממני להגיע למצבים קיצוניים. מה דעתך? בתודה מראש ובברכת חג שמח לכולם, מיקה.

אני יודעת שפנית אישית לד"ר רובינשטיין,ושאולי אינך מעוניינת שאחרים יתערבו בשיחה, אך אני מרגישה שאני במצב דומה לשלך,חוץ מהקטע של לעשות משהו קיצוני שדיברת עליו,שלדעתי שום סיבה לא מצדיקה לעשות אותו,כי אפילו אם עכשיו התקופה קשה (ותאמיני לי שאני יודעת על מה את מדברת),בעתיד או אפילו עוד זמן קצר הדברים יכולים להראות לך בצורה שונה,ותפיקי הנאות מהחיים,וזה ניתן-אפילו מילדים קטנים וכו'. תרא את הנקודה החיובית שאני מברכת עליה כל יום - שיש לי שני הורים,פחות או יותר,בריאים- שאני אוהבת אותם נורא (למרות שהם מעצבנים אותי הרבה,ואני רבה איתם רוב הזמן),ויש לי קורת-גג וגם כשאני מובטלת וקשה לי,אני לא נזרקת לרחוב או מתה מרעב,תנסי גם במצב זה לראות את נקודות האור החיוביות(ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, כי היום רוב היום הייתי במצב-רוח מדוכא,עד שבאה אחייניתי הפעוטה ושיחקתי איתה). אבל מה שבעצם רציתי לשאול אותך,זה האם את מקבלת כדורים והם לא עוזרים לך? ו - למה את לא דנה עם המטפל שלך בלבטים אלו שאת מעלה פה לגביו,ואם אין כימיה בינך לבינו - פשוט תעברי מטפל (וגם זה אני יודעת שזה לא דבר פשוט,כי מספר שניםן הייתי בטיפול ולא עזבתי למרות שלא ראיתי שום שיפור,פשוט כי פחדתי לעשות את הצעד הזה). אז אני מקווה מאוד שאת לא כועסת ש"התפרצתי" לשיחתך. אשמח לשמוע את תגובתך. בברכת חג-שמח ע.

הי מיקה, נשמע שאת עוברת ממש תקופה קשה וכמובן שתרגישי שגם הטיפול לא עוזר כי חלק מהעניין של הדייכאון הוא להרגיש את הכל שחור ולהרגיש שאין תקווה בשום מקום בחיים, והטיפול הוא חלק מכך. חשוב מאוד שתאמרי למטפל שלך את כל מה שאת מרגישה, הוא יבין כבר שזה חלק מהדיכאון והוא לא "ייעלב" מן "הביקורת" אותה את חוששת לומר. אני מבטיחה לך שעוד יבואו ימים טובים, פשוט צריך לחכות קצת, לתת לזמן לעשות את שלו ואולי לעשות כמה שינויים בחיים או לפחות לחשוב על דברים שהיית רוצה לשנות ודרכים לשינוי - וגם על כך את יכולה לדבר עם המטפל. אם את חושבת שהמצב מדרדר עד כדי מעשים קיצונים אאת חייבת חייבת חייבת לומר למטפל כי הוא זה שיכול לשמור עלייך ולדאוג לך ולעזור לך ואת מודעת לכך שמצב קיצוני הוא בלתי הפיך.. ולכן - בפגישה הבאה תעשי מאמץ יתר איתו, ואם קשה לך, את יכולה להדפיס לו את ההודעות כאן ולהראות לו, זה יקל עלייך את הדיבור.. המון בהצלחה והמון כוח, וכולנו יחד איתך כאן באותה סירה... תכתבי שוב מחר איך את מרגישה..

ע. שלום, קודם כל אני דוקא רוצה להודות לך על התגובה, ואני לא חושבת ש"התפרצת" אלא שניסית לעזור אז תודה על ההתייחסות. בקשר לנושאים שהעליתי, הם קצת יותר קיצוניים, למשל לגבי ההורים יש לי אותם פיזית אבל אין בינינו תקשורת טובה בכלל מאז שנולדתי בערך (בדר"כ גם אין תקשורת בכלל אלא אם כן רבים) אז הם לא ממש קיימים עבורי. ולגבי הקורת גג אני מעדיפה לא להיות שם ונמצאת בחוץ רוב הזמן. אני מסכימה איתך שהדברים האלה עוברים וההרגשה משתפרת אבל זה כבר תקופה ארוכה והמצב רק מחמיר. די קשה לשמח אותי באמת, ילדים אני לא כל-כך אוהבת אז בינתיים עוד לא מצאתי משהו שישמח אותי. לגבי הכדורים, זו עוד אופציה שהתכוונתי אליה שהמטפל שלי גם לא העלה בכלל את הרעיון. הכימיה בינינו דוקא מאוד טובה ואני מאוד קשורה אליו, וכנראה שהוא מאמין רק בשיטה של השיחות ולכן לא מעלה אפשרויות נוספות ולכן קשה לי להעלות בפניו את הלבטים האלה כי אני ארגיש שאני מערערת לו על הדרך. גם יכול להיות שהוא לא חושב שאני צריכה דברים נוספים ואז אני סתם ארגיש שאני מחפשת תשומת לב יתרה ממנו. בכל אופן, שוב תודה על התגובה, מיקה.

שלום מיקה, יש לנו אכן עדויות מחקריות לכך שנבירה (rumination) במצב של דיכאון עלולה להחמיר את המצב (ראי מאמר קצר שכתבתי בנושא: http://gidi9.home-page.org/), בעיקר אצל אנשים, ועוד יותר אצל נשים, שזו נטייתם הטבעית. לפי תיאורייך, יש לטפל קודם כל בסימפטומים של הדיכאון ע"י טיפול תרופתי שיותאם ע"י פסיכיאטר. מניסיוני, גם הטיפול הפסיכולוגי מקבל תנופה חיובית כתוצאה מכך. כמו כן, במצב אקוטי כמו זה שאת מתארת חשוב למצוא דווקא פעילויות המסיחות את הדעת, המומלצת ביותר היא פעילות ספורטיבית אירובית כלשהי. רק אז תוכלי להרשות לעצמך את ה"מותרות" של העמקת התובנה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין